Geben Sie Ihre E-Mail-Adresse ein, um unsere wöchentliche E-Mail mit frischen, aufregenden und durchdachten Inhalten zu erhalten, die Ihren Posteingang und Ihr Leben bereichern.

Tora Lesung für Chukat Balak

In Israel: Balak

Parascha Chukat Balak
Schabbat 12. Tammus 5783
1 Juli, 2023
Abschnitt auswählen:
Complete: (Numeri 19:1 - 25:9; Micah 5:6 - 6:8)

Erster Abschnitt

Numbers פרק י"ט

אוַיְדַבֵּ֣ר יְהֹוָ֔ה אֶל־משֶׁ֥ה וְאֶל־אַֽהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר:
בזֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהֹוָ֖ה לֵאמֹ֑ר דַּבֵּ֣ר | אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֣וּ אֵלֶ֩יךָ֩ פָרָ֨ה אֲדֻמָּ֜ה תְּמִימָ֗ה אֲשֶׁ֤ר אֵֽין־בָּהּ֙ מ֔וּם אֲשֶׁ֛ר לֹֽא־עָלָ֥ה עָלֶ֖יהָ עֹֽל:
זאת חקת התורה: לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חקה, גזירה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה:
ויקחו אליך: לעולם היא נקראת על שמך, פרה שעשה משה במדבר:
אדמה תמימה: שתהא תמימה באדמימות, שאם היו בה שתי שערות שחורות פסולה:
גוּנְתַתֶּ֣ם אֹתָ֔הּ אֶל־אֶלְעָזָ֖ר הַכֹּהֵ֑ן וְהוֹצִ֤יא אֹתָהּ֙ אֶל־מִח֣וּץ לַמַּֽחֲנֶ֔ה וְשָׁחַ֥ט אֹתָ֖הּ לְפָנָֽיו:
אלעזר: מצותה בסגן:
אל מחוץ למחנה: חוץ לשלש מחנות:
ושחט אותה לפניו: זר שוחט ואלעזר רואה:
דוְלָקַ֞ח אֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן מִדָּמָ֖הּ בְּאֶצְבָּע֑וֹ וְהִזָּ֞ה אֶל־נֹ֨כַח פְּנֵ֧י אֹֽהֶל־מוֹעֵ֛ד מִדָּמָ֖הּ שֶׁ֥בַע פְּעָמִֽים:
אל נוכח פני אהל מועד: עומד במזרחו של ירושלים ומתכוין ורואה פתחו של היכל בשעת הזאה הדם:
הוְשָׂרַ֥ף אֶת־הַפָּרָ֖ה לְעֵינָ֑יו אֶת־עֹרָ֤הּ וְאֶת־בְּשָׂרָהּ֙ וְאֶת־דָּמָ֔הּ עַל־פִּרְשָׁ֖הּ יִשְׂרֹֽף:
ווְלָקַ֣ח הַכֹּהֵ֗ן עֵ֥ץ אֶ֛רֶז וְאֵז֖וֹב וּשְׁנִ֣י תוֹלָ֑עַת וְהִשְׁלִ֕יךְ אֶל־תּ֖וֹךְ שְׂרֵפַ֥ת הַפָּרָֽה:
זוְכִבֶּ֨ס בְּגָדָ֜יו הַכֹּהֵ֗ן וְרָחַ֤ץ בְּשָׂרוֹ֙ בַּמַּ֔יִם וְאַחַ֖ר יָבֹ֣א אֶל־הַמַּֽחֲנֶ֑ה וְטָמֵ֥א הַכֹּהֵ֖ן עַד־הָעָֽרֶב:
אל המחנה: למחנה שכינה, שאין טמא משולח חוץ לשתי מחנות אלא זב ובעל קרי ומצורע:
וטמא הכהן עד הערב: סרסהו ודרשהו וטמא עד הערב ואחר יבוא אל המחנה:
חוְהַשֹּׂרֵ֣ף אֹתָ֔הּ יְכַבֵּ֤ס בְּגָדָיו֙ בַּמַּ֔יִם וְרָחַ֥ץ בְּשָׂר֖וֹ בַּמָּ֑יִם וְטָמֵ֖א עַד־הָעָֽרֶב:
טוְאָסַ֣ף | אִ֣ישׁ טָה֗וֹר אֵ֚ת אֵ֣פֶר הַפָּרָ֔ה וְהִנִּ֛יחַ מִח֥וּץ לַמַּֽחֲנֶ֖ה בְּמָק֣וֹם טָה֑וֹר וְ֠הָֽיְתָ֠ה לַֽעֲדַ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֧ל לְמִשְׁמֶ֛רֶת לְמֵ֥י נִדָּ֖ה חַטָּ֥את הִֽוא:
והניח מחוץ למחנה: לשלשה חלקים מחלקה, אחד נתן בהר המשחה, ואחד מתחלק לכל המשמרות, ואחד נתן בחיל. זה של משמרות היה חוץ לעזרה ליטול ממנו בני העיירות וכל הצריכין להטהר, וזה שבהר המשחה כהנים גדולים לפרות אחרות מקדשין הימנו, וזה שבחיל נתון למשמרת מגזרת הכתוב, שנאמר והיתה לעדת בני ישראל למשמרת:
למי נדה: למי הזייה, כמו (איכה ג, נג) וידו אבן בי, (זכריה ב, ד) לידות את קרנות הגוים, לשון זריקה:
חטאת הוא: לשון חטוי כפשוטו, ולפי הלכותיו קראה הכתוב חטאת, לומר, שהיא כקדשים להאסר בהנאה:
יוְכִבֶּ֠ס הָֽאֹסֵ֨ף אֶת־אֵ֤פֶר הַפָּרָה֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְטָמֵ֖א עַד־הָעָ֑רֶב וְהָֽיְתָ֞ה לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְלַגֵּ֛ר הַגָּ֥ר בְּתוֹכָ֖ם לְחֻקַּ֥ת עוֹלָֽם:
יאהַנֹּגֵ֥עַ בְּמֵ֖ת לְכָל־נֶ֣פֶשׁ אָדָ֑ם וְטָמֵ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים:
יבה֣וּא יִתְחַטָּא־ב֞וֹ בַּיּ֧וֹם הַשְּׁלִישִׁ֛י וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י יִטְהָ֑ר וְאִם־לֹ֨א יִתְחַטָּ֜א בַּיּ֧וֹם הַשְּׁלִישִׁ֛י וּבַיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י לֹ֥א יִטְהָֽר:
הוא יתחטא בו: באפר הזה:
יגכָּל־הַנֹּגֵ֡עַ בְּמֵ֣ת בְּנֶ֩פֶשׁ֩ הָֽאָדָ֨ם אֲשֶׁר־יָמ֜וּת וְלֹ֣א יִתְחַטָּ֗א אֶת־מִשְׁכַּ֤ן יְהֹוָה֙ טִמֵּ֔א וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִיִּשְׂרָאֵ֑ל כִּי֩ מֵ֨י נִדָּ֜ה לֹֽא־זֹרַ֤ק עָלָיו֙ טָמֵ֣א יִֽהְיֶ֔ה ע֖וֹד טֻמְאָת֥וֹ בֽוֹ:
במת בנפש: ואי זה מת, של נפש האדם, להוציא נפש בהמה, שאין טומאתה צריכה הזאה. דבר אחר בנפש זו רביעית דם:
את משכן ה' טמא: אם נכנס לעזרה אפילו בטבילה בלא הזאת שלישי ושביעי:
עוד טמאתו בו: אף על פי שטבל:
ידזֹ֚את הַתּוֹרָ֔ה אָדָ֖ם כִּֽי־יָמ֣וּת בְּאֹ֑הֶל כָּל־הַבָּ֤א אֶל־הָאֹ֨הֶל֙ וְכָל־אֲשֶׁ֣ר בָּאֹ֔הֶל יִטְמָ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים:
כל הבא אל האהל: בעוד שהמת בתוכו:
טווְכֹל֙ כְּלִ֣י פָת֔וּחַ אֲשֶׁ֛ר אֵֽין־צָמִ֥יד פָּתִ֖יל עָלָ֑יו טָמֵ֖א הֽוּא:
וכל כלי פתוח: בכלי חרס הכתוב מדבר, שאין מקבל טומאה מגבו אלא מתוכו, לפיכך אם אין מגופת צמידתו פתולה עליו יפה בחבור, טמא הוא, הא אם יש צמיד פתיל עליו טהור:
פתיל: לשון מחובר בלשון עברי, וכן (בראשית ל, ח) נפתולי א-להים נפתלתי, נתחברתי עם אחותי:
טזוְכֹ֨ל אֲשֶׁר־יִגַּ֜ע עַל־פְּנֵ֣י הַשָּׂדֶ֗ה בַּֽחֲלַל־חֶ֨רֶב֙ א֣וֹ בְמֵ֔ת אֽוֹ־בְעֶ֥צֶם אָדָ֖ם א֣וֹ בְקָ֑בֶר יִטְמָ֖א שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים:
על פני השדה: רבותינו דרשו לרבות גולל ודופק. ופשוטו על פני השדה, שאין שם אהל, מטמא המת שם בנגיעה:
יזוְלָֽקְחוּ֙ לַטָּמֵ֔א מֵֽעֲפַ֖ר שְׂרֵפַ֣ת הַֽחַטָּ֑את וְנָתַ֥ן עָלָ֛יו מַ֥יִם חַיִּ֖ים אֶל־כֶּֽלִי:
יחוְלָקַ֨ח אֵז֜וֹב וְטָבַ֣ל בַּמַּ֘יִם֘ אִ֣ישׁ טָהוֹר֒ וְהִזָּ֤ה עַל־הָאֹ֨הֶל֙ וְעַל־כָּל־הַכֵּלִ֔ים וְעַל־הַנְּפָשׁ֖וֹת אֲשֶׁ֣ר הָֽיוּ־שָׁ֑ם וְעַל־הַנֹּגֵ֗עַ בַּעֶ֨צֶם֙ א֣וֹ בֶֽחָלָ֔ל א֥וֹ בַמֵּ֖ת א֥וֹ בַקָּֽבֶר:
יטוְהִזָּ֤ה הַטָּהֹר֙ עַל־הַטָּמֵ֔א בַּיּ֥וֹם הַשְּׁלִישִׁ֖י וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י וְחִטְּאוֹ֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י וְכִבֶּ֧ס בְּגָדָ֛יו וְרָחַ֥ץ בַּמַּ֖יִם וְטָהֵ֥ר בָּעָֽרֶב:
וחטאו ביום השביעי: הוא גמר טהרתו:
כוְאִ֤ישׁ אֲשֶׁר־יִטְמָא֙ וְלֹ֣א יִתְחַטָּ֔א וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מִתּ֣וֹךְ הַקָּהָ֑ל כִּי֩ אֶת־מִקְדַּ֨שׁ יְהֹוָ֜ה טִמֵּ֗א מֵ֥י נִדָּ֛ה לֹֽא־זֹרַ֥ק עָלָ֖יו טָמֵ֥א הֽוּא:
ואיש אשר יטמא וגו': אם נאמר מקדש למה נאמר משכן וכו' כדאיתא בשבועות (דף טז ב):
כאוְהָֽיְתָ֥ה לָהֶ֖ם לְחֻקַּ֣ת עוֹלָ֑ם וּמַזֵּ֤ה מֵֽי־הַנִּדָּה֙ יְכַבֵּ֣ס בְּגָדָ֔יו וְהַנֹּגֵ֨עַ֙ בְּמֵ֣י הַנִּדָּ֔ה יִטְמָ֖א עַד־הָעָֽרֶב:
ומזה מי הנדה: רבותינו אמרו שהמזה טהור, וזה בא ללמד שהנושא מי חטאת טמא טומאה חמורה לטמא בגדים שעליו, משא"כ בנוגע. וזה שהוציאו בלשון מזה, לומר לך, שאינן מטמאין עד שיהא בהן שיעור הזאה:
והנגע וגו' יטמא: ואין טעון כבוס בגדים:
כבוְכֹ֛ל אֲשֶׁר־יִגַּע־בּ֥וֹ הַטָּמֵ֖א יִטְמָ֑א וְהַנֶּ֥פֶשׁ הַנֹּגַ֖עַת תִּטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב:
וכל אשר יגע בו: הטמא הזה שנטמא במת יטמא:
והנפש הנגעת: בו בטמא מת:
תטמא עד הערב: מכאן למדנו שהמת אבי אבות הטומאה והנוגע בו אב הטומאה ומטמא אדם, זהו פירושה לפי משמעה והלכותיה. ומדרש אגדה העתקתי מיסודו של ר' משה הדרשן וזהו:
ויקחו אליך: משלהם כשם שהם פרקו נזמי הזהב לעגל משלהם כך יביאו זו לכפרה משלהם:
פרה אדמה: משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך. אמרו תבא אמו ותקנח הצואה, כך תבא פרה ותכפר על העגל:
אדמה: על שם (ישעיה א, יח) אם יאדימו כתולע, שהחטא קרוי אדום:
תמימה: על שם ישראל שהיו תמימים ונעשו בו בעלי מומין, תבא זו ותכפר עליהם ויחזרו לתמותם:
לא עלה עליה עול: כשם שפרקו מעליהם עול שמים:
אל אלעזר הכהן: כשם שנקהלו על אהרן, שהוא כהן, לעשות העגל. ולפי שאהרן עשה את העגל לא נעשית עבודה זו על ידו, שאין קטיגור נעשה סניגור:
ושרף את הפרה: כשם שנשרף העגל:
עץ ארז ואזוב ושני תולעת: שלשה מינין הללו כנגד שלשת אלפי איש שנפלו בעגל. וארז הוא הגבוה מכל האילנות ואזוב נמוך מכולם, סימן שהגבוה שנתגאה וחטא, ישפיל את עצמו כאזוב ותולעת ויתכפר לו:
למשמרת: כמו שפשע העגל שמור לדורות לפורענות, שאין לך פקודה שאין בה מפקודת העגל, שנאמר (שמות לב, לד) וביום פקדי ופקדתי וגו'. וכשם שהעגל טימא כל העוסקין בו, כך פרה מטמאה כל העוסקין בה, וכשם שנטהרו באפרו, שנאמר (שמות לב, כ) ויזר על פני המים וגו', כך ולקחו לטמא מעפר שריפת החטאת וגו':

Numbers פרק כ

אוַיָּבֹ֣אוּ בְנֵֽי־יִ֠שְׂרָאֵ֠ל כָּל־הָ֨עֵדָ֤ה מִדְבַּר־צִן֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיֵּ֥שֶׁב הָעָ֖ם בְּקָדֵ֑שׁ וַתָּ֤מָת שָׁם֙ מִרְיָ֔ם וַתִּקָּבֵ֖ר שָֽׁם:
כל העדה: עדה השלמה, שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים:
ותמת שם מרים: למה נסמכה פרשת מיתת מרים לפרשת פרה אדומה, לומר לך מה קרבנות מכפרין אף מיתת צדיקים מכפרת:
ותמת שם מרים: אף היא בנשיקה מתה ומפני מה לא נאמר בה על פי ה', שאינו דרך כבוד של מעלה. ובאהרן נאמר על פי ה', באלה מסעי (במדבר לג, לח):
בוְלֹא־הָ֥יָה מַ֖יִם לָֽעֵדָ֑ה וַיִּקָּ֣הֲל֔וּ עַל־משֶׁ֖ה וְעַל־אַהֲרֹֽן:
ולא היה מים לעדה: מכאן שכל ארבעים שנה היה להם הבאר בזכות מרים:
גוַיָּ֥רֶב הָעָ֖ם עִם־משֶׁ֑ה וַיֹּֽאמְר֣וּ לֵאמֹ֔ר וְל֥וּ גָוַ֛עְנוּ בִּגְוַ֥ע אַחֵ֖ינוּ לִפְנֵ֥י יְהֹוָֽה:
ולו גוענו: הלואי שגוענו:
בגוע אחינו: במיתת אחינו בדבר, למד שמיתת צמא מגונה ממנה:
בגוע: שם דבר הוא, כמו במיתת אחינו, ולא יתכן לפרשו כשמתו אחינו, שאם כן היה לו להנקד בגוע:
דוְלָמָ֤ה הֲבֵאתֶם֙ אֶת־קְהַ֣ל יְהֹוָ֔ה אֶל־הַמִּדְבָּ֖ר הַזֶּ֑ה לָמ֣וּת שָׁ֔ם אֲנַ֖חְנוּ וּבְעִירֵֽנוּ:
הוְלָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֨נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לְהָבִ֣יא אֹתָ֔נוּ אֶל־הַמָּק֥וֹם הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה לֹ֣א | מְק֣וֹם זֶ֗רַע וּתְאֵנָ֤ה וְגֶ֨פֶן֙ וְרִמּ֔וֹן וּמַ֥יִם אַ֖יִן לִשְׁתּֽוֹת:
ווַיָּבֹא֩ משֶׁ֨ה וְאַֽהֲרֹ֜ן מִפְּנֵ֣י הַקָּהָ֗ל אֶל־פֶּ֨תַח֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־יְהֹוָ֖ה אֲלֵיהֶֽם:

Zweiter Abschnitt

Numbers פרק כ

זוַיְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־משֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר:
חקַ֣ח אֶת־הַמַּטֶּ֗ה וְהַקְהֵ֤ל אֶת־הָֽעֵדָה֙ אַתָּה֙ וְאַֽהֲרֹ֣ן אָחִ֔יךָ וְדִבַּרְתֶּ֧ם אֶל־הַסֶּ֛לַע לְעֵֽינֵיהֶ֖ם וְנָתַ֣ן מֵימָ֑יו וְהֽוֹצֵאתָ֙ לָהֶ֥ם מַ֨יִם֙ מִן־הַסֶּ֔לַע וְהִשְׁקִיתָ֥ אֶת־הָֽעֵדָ֖ה וְאֶת־בְּעִירָֽם:
ואת בעירם: מכאן שחס הקב"ה על ממונם של ישראל:
טוַיִּקַּ֥ח משֶׁ֛ה אֶת־הַמַּטֶּ֖ה מִלִּפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה כַּֽאֲשֶׁ֖ר צִוָּֽהוּ:
יוַיַּקְהִ֜לוּ משֶׁ֧ה וְאַֽהֲרֹ֛ן אֶת־הַקָּהָ֖ל אֶל־פְּנֵ֣י הַסָּ֑לַע וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם שִׁמְעוּ־נָא֙ הַמֹּרִ֔ים הֲמִן־הַסֶּ֣לַע הַזֶּ֔ה נוֹצִ֥יא לָכֶ֖ם מָֽיִם:
ויקהלו וגו': זה אחד מן המקומות שהחזיק מועט את המרובה:
המן הסלע הזה נוציא: לפי שלא היו מכירין אותו, לפי שהלך הסלע וישב לו בין הסלעים, כשנסתלק הבאר, והיו ישראל אומרים להם מה לכם מאיזה סלע תוציאו לנו מים, לכך אמר להם המורים סרבנים, לשון יוני שוטים, מורים את מוריהם, המן הסלע הזה שלא נצטוינו עליו נוציא לכם מים:
יאוַיָּ֨רֶם משֶׁ֜ה אֶת־יָד֗וֹ וַיַּ֧ךְ אֶת־הַסֶּ֛לַע בְּמַטֵּ֖הוּ פַּֽעֲמָ֑יִם וַיֵּֽצְאוּ֙ מַ֣יִם רַבִּ֔ים וַתֵּ֥שְׁתְּ הָֽעֵדָ֖ה וּבְעִירָֽם:
פעמים: לפי שבראשונה לא הוציא אלא טיפין, לפי שלא צוה המקום להכותו אלא ודברתם אל הסלע, והמה דברו אל סלע אחר ולא הוציא, אמרו שמא צריך להכות כבראשונה, שנאמר (שמות יז, ו) והכית בצור, ונזדמן להם אותו סלע והכהו:
יבוַיֹּ֣אמֶר יְהֹוָה֘ אֶל־משֶׁ֣ה וְאֶל־אַֽהֲרֹן֒ יַ֚עַן לֹא־הֶֽאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֨יאוּ֙ אֶת־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָהֶֽם:
יען לא האמנתם בי: גלה הכתוב שאלולי חטא זה בלבד היו נכנסין לארץ, כדי שלא יאמרו עליהם כעון שאר דור המדבר, שנגזר עליהם שלא יכנסו לארץ, כך היה עון משה ואהרן. והלא (במדבר יא, כב) הצאן ובקר ישחט קשה מזו, אלא לפי שבסתר חסך עליו הכתוב, וכאן שבמעמד כל ישראל, לא חסך עליו הכתוב מפני קדוש השם:
להקדישני: שאילו דברתם אל הסלע והוציא הייתי מקודש לעיני העדה ואומרים מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דבורו של מקום, קל וחומר אנו:
לכן לא תביאו: בשבועה, כמו (שמואל א' ג, יד) לכן נשבעתי לבית עלי, נשבע בקפיצה כדי שלא ירבו בתפלה על כך:
יגהֵ֚מָּה מֵ֣י מְרִיבָ֔ה אֲשֶׁר־רָב֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־יְהֹוָ֑ה וַיִּקָּדֵ֖שׁ בָּֽם:
המה מי מריבה: הם הנזכרים במקום אחר את אלו ראו אצטגניני פרעה שמושיען של ישראל לוקה במים, לכך גזרו (שמות א, כב) כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו:
ויקדש בם: שמתו משה ואהרן על ידם. שכשהקב"ה עושה דין במקודשיו הוא יראוי ומתקדש על הבריות, וכן הוא אומר (תהלים סח, לו) נורא א-להים ממקדשיך, וכן הוא אומר (ויקרא י, ג) בקרובי אקדש:
ידוַיִּשְׁלַ֨ח משֶׁ֧ה מַלְאָכִ֛ים מִקָּדֵ֖שׁ אֶל־מֶ֣לֶךְ אֱד֑וֹם כֹּ֤ה אָמַר֙ אָחִ֣יךָ יִשְׂרָאֵ֔ל אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֵ֥ת כָּל־הַתְּלָאָ֖ה אֲשֶׁ֥ר מְצָאָֽתְנוּ:
אחיך ישראל: מה ראה להזכיר כאן אחוה, אלא אמר לו אחים אנחנו בני אברהם, שנאמר לו (בראשית טו, יג) כי גר יהיה זרעך, ועל שנינו היה אותו החוב לפורעו:
אתה ידעת את כל התלאה: לפיכך פירש אביכם מעל אבינו (שם לו, ו) וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו, מפני השטר חוב המוטל עליהם והטילו על יעקב:
טווַיֵּֽרְד֤וּ אֲבֹתֵ֨ינוּ֙ מִצְרַ֔יְמָה וַנֵּ֥שֶׁב בְּמִצְרַ֖יִם יָמִ֣ים רַבִּ֑ים וַיָּרֵ֥עוּ לָ֛נוּ מִצְרַ֖יִם וְלַֽאֲבֹתֵֽינוּ:
וירעו לנו: סבלנו צרות רבות:
ולאבותינו: מכאן שהאבות מצטערים בקבר, כשפורענות באה על ישראל:
טזוַנִּצְעַ֤ק אֶל־יְהֹוָה֙ וַיִּשְׁמַ֣ע קֹלֵ֔נוּ וַיִּשְׁלַ֣ח מַלְאָ֔ךְ וַיֹּֽצִאֵ֖נוּ מִמִּצְרָ֑יִם וְהִנֵּה֙ אֲנַ֣חְנוּ בְקָדֵ֔שׁ עִ֖יר קְצֵ֥ה גְבוּלֶֽךָ:
וישמע קלנו: בברכה שברכנו אבינו (בראשית כז, כב) הקול קול יעקב, שאנו צועקים ונענים:
מלאך: זה משה מכאן שהנביאים קרואים מלאכים, ואומר (ד"ה ב' לו, טז) ויהיו מלעיבים במלאכי הא-להים:
יזנַעְבְּרָה־נָּ֣א בְאַרְצֶ֗ךָ לֹ֤א נַֽעֲבֹר֙ בְּשָׂדֶ֣ה וּבְכֶ֔רֶם וְלֹ֥א נִשְׁתֶּ֖ה מֵ֣י בְאֵ֑ר דֶּ֧רֶךְ הַמֶּ֣לֶךְ נֵלֵ֗ךְ לֹ֤א נִטֶּה֙ יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֔אול עַ֥ד אֲשֶׁר־נַֽעֲבֹ֖ר גְּבֻלֶֽךָ:
נעברה נא בארצך: אין לך לעורר על הירושה של ארץ ישראל, כשם שלא פרעת החוב. עשה לנו עזר מעט לעבור דרך ארצך:
ולא נשתה מי באר: מי בורות היה צריך לומר אלא כך אמר משה אף על פי שיש בידינו מן לאכול ובאר לשתות, לא נשתה ממנו אלא נקנה מכם אוכל ומים להנאתכם, מכאן לאכסנאי שאף על פי שיש בידו לאכול, יקנה מן החנוני כדי להנות את אושפיזו:
דרך המלך נלך וגו': אנו חוסמים את בהמתנו ולא יטו לכאן ולכאן לאכול:
יחוַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֱד֔וֹם לֹ֥א תַֽעֲבֹ֖ר בִּ֑י פֶּן־בַּחֶ֖רֶב אֵצֵ֥א לִקְרָאתֶֽךָ:
פן בחרב אצא לקראתך: אתם מתגאים בקול שהורישכם אביכם, אמרתם (דברים כו, ז) ונצעק אל ה' וישמע קולנו, ואני אצא עליכם במה שהורישני אבי (בראשית כז, מ) ועל חרבך תחיה:
יטוַיֹּֽאמְר֨וּ אֵלָ֥יו בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ בַּֽמְסִלָּ֣ה נַֽעֲלֶה֒ וְאִם־מֵימֶ֤יךָ נִשְׁתֶּה֙ אֲנִ֣י וּמִקְנַ֔י וְנָֽתַתִּ֖י מִכְרָ֑ם רַ֥ק אֵין־דָּבָ֖ר בְּרַגְלַ֥י אֶֽעֱבֹֽרָה:
רק אין דבר: אין שום דבר מזיקך:
כוַיֹּ֖אמֶר לֹ֣א תַֽעֲבֹ֑ר וַיֵּצֵ֤א אֱדוֹם֙ לִקְרָאת֔וֹ בְּעַ֥ם כָּבֵ֖ד וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה:
וביד חזקה: בהבטחת זקננו והידים ידי עשו:
כאוַיְמָאֵ֣ן | אֱד֗וֹם נְתֹן֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל עֲבֹ֖ר בִּגְבֻל֑וֹ וַיֵּ֥ט יִשְׂרָאֵ֖ל מֵֽעָלָֽיו:

Dritter Abschnitt

Numbers פרק כ

כבוַיִּסְע֖וּ מִקָּדֵ֑שׁ וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל כָּל־הָֽעֵדָ֖ה הֹ֥ר הָהָֽר:
כל העדה: כולם שלמים ועומדים להכנס לארץ שלא היה בהן אחד מאותם שנגזרה גזירה עליהם שכבר כלו מתי מדבר, ואלו מאותן שכתוב בהן (דברים ד, ד) חיים כולכם היום:
הר ההר: הר על גבי הר כתפוח קטן על גבי תפוח גדול, ואף על פי שהענן הולך לפניהם ומשוה את ההרים, שלשה נשארו בהן הר סיני לתורה והר נבו לקבורת משה והר ההר לקבורת אהרן:
כגוַיֹּ֧אמֶר יְהֹוָ֛ה אֶל־משֶׁ֥ה וְאֶל־אַֽהֲרֹ֖ן בְּהֹ֣ר הָהָ֑ר עַל־גְּב֥וּל אֶֽרֶץ־אֱד֖וֹם לֵאמֹֽר:
על גבול ארץ אדום: מגיד שמפני שנתחברו כאן להתקרב לעשו הרשע, נפרצו מעשיהם וחסרו הצדיק הזה, וכן הנביא אומר ליהושפט (ד"ה ב' כ, לז) בהתחברך עם אחזיהו פרץ ה' את מעשיך:
כדיֵֽאָסֵ֤ף אַֽהֲרֹן֙ אֶל־עַמָּ֔יו כִּ֣י לֹ֤א יָבֹא֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עַ֛ל אֲשֶׁר־מְרִיתֶ֥ם אֶת־פִּ֖י לְמֵ֥י מְרִיבָֽה:
כהקַ֚ח אֶת־אַֽהֲרֹ֔ן וְאֶת־אֶלְעָזָ֖ר בְּנ֑וֹ וְהַ֥עַל אֹתָ֖ם הֹ֥ר הָהָֽר:
קח את אהרן: בדברי נחומים. אמור לו אשריך שתראה כתרך נתון לבנך מה שאין אני זכאי לכך:
כווְהַפְשֵׁ֤ט אֶת־אַֽהֲרֹן֙ אֶת־בְּגָדָ֔יו וְהִלְבַּשְׁתָּ֖ם אֶת־אֶלְעָזָ֣ר בְּנ֑וֹ וְאַֽהֲרֹ֥ן יֵֽאָסֵ֖ף וּמֵ֥ת שָֽׁם:
את בגדיו: את בגדי כהונה גדולה הלבישהו והפשיטם מעליו לתתם על בנו בפניו. אמר לו הכנס למערה, ונכנס. ראה מטה מוצעת ונר דלוק. אמר לו עלה למטה, ועלה. פשוט ידיך, ופשט. קמוץ פיך, וקמץ. עצום עיניך, ועצם. מיד חמד משה לאותה מיתה, וזהו שנאמר לו (דברים לב, נ) כאשר מת אהרן אחיך, מיתה שנתאוית לה:
כזוַיַּ֣עַשׂ משֶׁ֔ה כַּֽאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה יְהֹוָ֑ה וַיַּֽעֲלוּ֙ אֶל־הֹ֣ר הָהָ֔ר לְעֵינֵ֖י כָּל־הָֽעֵדָֽה:
ויעש משה: אף על פי שהדבר קשה לו לא עכב:
כחוַיַּפְשֵׁט֩ משֶׁ֨ה אֶת־אַֽהֲרֹ֜ן אֶת־בְּגָדָ֗יו וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתָם֙ אֶת־אֶלְעָזָ֣ר בְּנ֔וֹ וַיָּ֧מָת אַֽהֲרֹ֛ן שָׁ֖ם בְּרֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַיֵּ֧רֶד משֶׁ֛ה וְאֶלְעָזָ֖ר מִן־הָהָֽר:
כטוַיִּרְאוּ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה כִּ֥י גָוַ֖ע אַֽהֲרֹ֑ן וַיִּבְכּ֤וּ אֶת־אַֽהֲרֹן֙ שְׁלשִׁ֣ים י֔וֹם כֹּ֖ל בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל:
ויראו כל העדה וגו': כשראו משה ואלעזר יורדים ואהרן לא ירד, אמרו היכן הוא אהרן. אמר להם מת. אמרו לו אפשר מי שעמד כנגד המלאך ועצר את המגפה ישלוט בו מלאך המות. מיד בקש משה רחמים והראוהו מלאכי השרת להם מוטל במטה, ראו והאמינו:
כל בית ישראל: האנשים והנשים, לפי שהיה אהרן רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה ובין איש לאשתו:
כי גוע: אומר אני שהמתרגם דהא מית טועה הוא, אלא אם כן מתרגם ויראו ואתחזיאו, שלא אמרו רבותינו ז"ל כי זה משמש בלשון דהא אלא על מדרש שנסתלקו ענני כבוד, וכדאמר ר' אבהו (ראש השנה ג א), דא"ר אבהו אל תקרי ויראו אלא וייראו ועל לשון זה נופל לשון דהא, לפי שהוא נתינת טעם למה שלמעלה הימנו. למה וייראו, לפי שהרי מת אהרן. אבל על תרגום וחזו כל כנישתא, אין לשון דהא נופל אלא לשון אשר, שהוא מגזרת שמוש אי, שמצינו אם משמש בלשון אשר, כמו (איוב כא ד) ואם מדוע לא תקצר רוחי, והרבה מפורשים כזה הלשון (שם יד, ה) אם חרוצים ימיו:

Numbers פרק כ"א

אוַיִּשְׁמַ֞ע הַכְּנַֽעֲנִ֤י מֶֽלֶךְ־עֲרָד֙ ישֵׁ֣ב הַנֶּ֔גֶב כִּ֚י בָּ֣א יִשְׂרָאֵ֔ל דֶּ֖רֶךְ הָֽאֲתָרִ֑ים וַיִּלָּ֨חֶם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּ֥שְׁבְּ | מִמֶּ֖נּוּ שֶֽׁבִי:
וישמע הכנעני: שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד וכו', כדאיתא בר"ה (דף ג א). ועמלק מעולם רצועת מרדות לישראל, מזומן בכל עת לפורענות:
יושב הנגב: זה עמלק, שנאמר (במדבר יג, כט) עמלק יושב בארץ הנגב. ושנה את לשונו לדבר בלשון כנען, כדי שיהיו ישראל מתפללים להקב"ה לתת כנענים בידם והם אינם כנענים, ראו ישראל לבושיהם כלבושי עמלקים ולשונם לשון כנען, אמרו נתפלל סתם, שנאמר אם נתון תתן את העם הזה בידי:
דרך האתרים: דרך הנגב שהלכו בה המרגלים שנאמר (במדבר יג, כב) ויעלו בנגב. דבר אחר דרך האתרים דרך התייר הגדול הנוסע לפניהם, שנאמר (במדבר י, לג) דרך שלשת ימים לתור להם מנוחה:
וישב ממנו שבי: אינה אלא שפחה אחת:
בוַיִּדַּ֨ר יִשְׂרָאֵ֥ל נֶ֛דֶר לַֽיהֹוָ֖ה וַיֹּאמַ֑ר אִם־נָתֹ֨ן תִּתֵּ֜ן אֶת־הָעָ֤ם הַזֶּה֙ בְּיָדִ֔י וְהַֽחֲרַמְתִּ֖י אֶת־עָֽרֵיהֶֽם:
והחרמתי: אקדיש שללם לגבוה:
גוַיִּשְׁמַ֨ע יְהֹוָ֜ה בְּק֣וֹל יִשְׂרָאֵ֗ל וַיִּתֵּן֙ אֶת־הַכְּנַֽעֲנִ֔י וַיַּֽחֲרֵ֥ם אֶתְהֶ֖ם וְאֶת־עָֽרֵיהֶ֑ם וַיִּקְרָ֥א שֵׁם־הַמָּק֖וֹם חָרְמָֽה:
ויחרם אתהם: בהריגה:
ואת עריהם: חרמי גבוה:
דוַיִּסְע֞וּ מֵהֹ֤ר הָהָר֙ דֶּ֣רֶךְ יַם־ס֔וּף לִסְבֹ֖ב אֶת־אֶ֣רֶץ אֱד֑וֹם וַתִּקְצַ֥ר נֶֽפֶשׁ־הָעָ֖ם בַּדָּֽרֶךְ:
דרך ים סוף: כיון שמת אהרן ובאה עליהם מלחמה זו חזרו לאחוריהם דרך ים סוף, הוא הדרך שחזרו להם כשנגזר עליהם גזירת מרגלים, שנאמר (דברים א, מ) ויסעו המדברה דרך ים סוף. וכאן חזרו לאחוריהם שבע מסעות, שנאמר (שם י, ו) ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן. וכי במוסרה מת, והלא בהר ההר מת, אלא שם חזרו והתאבלו עליו והספידוהו כאילו הוא בפניהם. וצא ובדוק במסעות ותמצא שבע מסעות מן מוסרה עד הר ההר:
לסבב את ארץ אדום: שלא נתנם לעבור בארצו:
ותקצר נפש העם בדרך: בטורח הדרך שהוקשה להם. אמרו עכשיו היינו קרובים להכנס לארץ ואנו חוזרים לאחורינו כך חזרו אבותינו ונשתהו שלשים ושמונה שנה עד היום, לפיכך קצרה נפשם בעינוי הדרך. ובלשון לע"ז אינקרו"ט לו"ר [נמאס להם] ולא יתכן לומר ותקצר נפש העם בדרך בהיותו בדרך. ולא פירש בו במה קצרה, שכל מקום שתמצא קצור נפש במקרא מפורש שם במה קצרה, כגון (זכריה יא, ח) ותקצר נפשי בהם, וכגון (שופטים י, טז) ותקצר נפשו בעמל ישראל, וכל דבר הקשה על אדם נופל בו לשון קצור נפש, כאדם שהטורח בא עליו ואין דעתו רחבה לקבל אותו הדבר, ואין לו מקום בתוך לבו לגור שם אותו הצער, ובדבר המטריח נופל לשון גודל, שגדול הוא וכבד על האדם, כגון (זכריה יא, ח) וגם נפשם בחלה בי, גדלה עלי, (איוב י, טז) ויגאה כשחל תצודני, כללו של פירוש כל לשון קצור נפש בדבר, לשון שאין יכול לסובלו הוא, שאין הדעת סובלתו:
הוַיְדַבֵּ֣ר הָעָ֗ם בֵּֽאלֹהִים֘ וּבְמשֶׁה֒ לָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֨נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לָמ֖וּת בַּמִּדְבָּ֑ר כִּ֣י אֵ֥ין לֶ֨חֶם֙ וְאֵ֣ין מַ֔יִם וְנַפְשֵׁ֣נוּ קָ֔צָה בַּלֶּ֖חֶם הַקְּלֹקֵֽל:
בא-להים ובמשה: השוו עבד לקונו:
למה העליתנו: שניהם שוים:
ונפשנו קצה: אף זה לשון קצור נפש ומאוס:
בלחם הקלוקל: לפי שהמן נבלע באיברים קראוהו קלוקל. אמרו עתיד המן הזה שיתפח במעינו, כלום יש ילוד אשה שמכניס ואינו מוציא:
ווַיְשַׁלַּ֨ח יְהֹוָ֜ה בָּעָ֗ם אֵ֚ת הַנְּחָשִׁ֣ים הַשְּׂרָפִ֔ים וַיְנַשְּׁכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וַיָּ֥מָת עַם־רָ֖ב מִיִּשְׂרָאֵֽל:
את הנחשים השרפים: ששורפים את האדם בארס שיניהם:
וינשכו את העם: יבא נחש שלקה על הוצאת דבה ויפרע ממוציאי דבה. יבא נחש שכל המינין נטעמים לו טעם אחד ויפרע מכפויי טובה, שדבר אחד משתנה להם לכמה טעמים:
זוַיָּבֹא֩ הָעָ֨ם אֶל־משֶׁ֜ה וַיֹּֽאמְר֣וּ חָטָ֗אנוּ כִּֽי־דִבַּ֤רְנוּ בַֽיהֹוָה֙ וָבָ֔ךְ הִתְפַּלֵּל֙ אֶל־יְהֹוָ֔ה וְיָסֵ֥ר מֵֽעָלֵ֖ינוּ אֶת־הַנָּחָ֑שׁ וַיִּתְפַּלֵּ֥ל משֶׁ֖ה בְּעַ֥ד הָעָֽם:
ויתפלל משה: מכאן למי שמבקשים ממנו מחילה שלא יהא אכזרי מלמחול:
חוַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־משֶׁ֗ה עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ שָׂרָ֔ף וְשִׂ֥ים אֹת֖וֹ עַל־נֵ֑ס וְהָיָה֙ כָּל־הַנָּשׁ֔וּךְ וְרָאָ֥ה אֹת֖וֹ וָחָֽי:
על נס: על כלונס שקורים פירק"א בלע"ז [מוט] וכן (ישעיה ל, יז) וכנס על הגבעה, (שם מט, כב) ארים נסי, (שם יג, ב) שאו נס, ולפי שהוא גבוה לאות ולראיה קוראו נס:
כל הנשוך: אפילו כלב או חמור נושכו היה נזוק ומתנונה והולך, אלא שנשיכת הנחש ממהרת להמית, לכך נאמר כאן וראה אותו ראיה בעלמא, ובנשיכת הנחש נאמר והביט, והיה אם נשך הנחש את איש והביט וגו', שלא היה ממהר נשוך הנחש להתרפאות אלא אם כן מביט בו בכוונה. ואמרו רבותינו וכי נחש ממית או מחיה, אלא בזמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים היו מתרפאים, ואם לאו היו נמוקים:
טוַיַּ֤עַשׂ משֶׁה֙ נְחַ֣שׁ נְח֔שֶׁת וַיְשִׂמֵ֖הוּ עַל־הַנֵּ֑ס וְהָיָ֗ה אִם־נָשַׁ֤ךְ הַנָּחָשׁ֙ אֶת־אִ֔ישׁ וְהִבִּ֛יט אֶל־נְחַ֥שׁ הַנְּח֖שֶׁת וָחָֽי:
נחש נחשת: לא נאמר לו לעשותו של נחשת, אלא אמר משה הקב"ה קוראו נחש, ואני אעשנו של נחושת, לשון נופל על לשון:
יוַיִּסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּֽחֲנ֖וּ בְּאֹבֹֽת:
יאוַיִּסְע֖וּ מֵֽאֹבֹ֑ת וַיַּֽחֲנ֞וּ בְּעִיֵּ֣י הָֽעֲבָרִ֗ים בַּמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁר֙ עַל־פְּנֵ֣י מוֹאָ֔ב מִמִּזְרַ֖ח הַשָּֽׁמֶשׁ:
בעיי העברים: לא ידעתי למה נקרא שמם עיים. ועי לשון חורבה הוא דבר הטאוט במטאטא, והעי"ן בו יסוד לבדה והוא מלשון יעים, (ישעיה כח, יז) ויעה ברד:
העברים: דרך מעבר העוברים שם את הר נבו אל ארץ כנען, שהוא מפסיק בין ארץ מואב לארץ אמורי:
על פני מואב ממזרח השמש: במזרחה של ארץ מואב:
יבמִשָּׁ֖ם נָסָ֑עוּ וַיַּֽחֲנ֖וּ בְּנַ֥חַל זָֽרֶד:
יגמִשָּׁם֘ נָסָ֒עוּ֒ וַיַּֽחֲנ֞וּ מֵעֵ֤בֶר אַרְנוֹן֙ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּדְבָּ֔ר הַיֹּצֵ֖א מִגְּבֻ֣ל הָֽאֱמֹרִ֑י כִּ֤י אַרְנוֹן֙ גְּב֣וּל מוֹאָ֔ב בֵּ֥ין מוֹאָ֖ב וּבֵ֥ין הָֽאֱמֹרִֽי:
מגבול האמורי: תחום סוף מצר שלהם, וכן (דברים ב, יח) גבול מואב, לשון קצה וסוף:
מעבר ארנון: הקיפו ארץ מואב כל דרומה ומזרחה עד שבאו מעבר השני לארנון בתוך ארץ האמורי בצפונה של ארץ מואב:
היוצא מגבול האמורי: רצועה יוצאה מגבול האמורי והיא של אמוריים ונכנסת לגבול מואב עד ארנון, שהוא גבול מואב ושם חנו ישראל, ולא באו לגבול מואב, כי ארנון גבול מואב, והם לא נתנו להם רשות לעבור בארצם. ואף על פי שלא פירשה משה, פירשה יפתח, כמו שאמר יפתח (שופטים יא, יז) וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה. ומשה רמזה (דברים ב, כט) כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער, מה אלו לא נתנום לעבור בתוך ארצם אלא הקיפום סביב, אף מואב כן:
ידעַל־כֵּן֙ יֵֽאָמַ֔ר בְּסֵ֖פֶר מִלְחֲמֹ֣ת יְהֹוָ֑ה אֶת־וָהֵ֣ב בְּסוּפָ֔ה וְאֶת־הַנְּחָלִ֖ים אַרְנֽוֹן:
על כן: על חניה זו ונסים שנעשו בה יאמר בספר מלחמות ה', כשמספרים נסים שנעשו לאבותינו יספרו את והב וגו':
את והב: כמו את יהב, כמו שיאמר מן יעד ועד, כן יאמר מן יהב והב. והוי"ו יסוד הוא, כלומר את אשר יהב להם הרבה נסים בים סוף:
ואת הנחלים ארנון: כשם שמספרים בנסי ים סוף, כך יש לספר בנסי נחלי ארנון, שאף כאן נעשו נסים גדולים. ומה הם הנסים:
טווְאֶ֨שֶׁד֙ הַנְּחָלִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָטָ֖ה לְשֶׁ֣בֶת עָ֑ר וְנִשְׁעַ֖ן לִגְב֥וּל מוֹאָֽב:
ואשד הנחלים: תרגום של שפך אשד. שפך הנחלים שנשפך שם דם אמוריים שהיו נחבאים שם, לפי שהיו ההרים גבוהים והנחל עמוק וקצר וההרים סמוכים זה לזה, אדם עומד על ההר מזה ומדבר עם חבירו בהר מזה, והדרך עובר תוך הנחל. אמרו אמוריים כשיכנסו ישראל לתוך הנחל לעבור, נצא מן המערות בהרים שלמעלה מהם ונהרגם בחצים ואבני בליסטראות. והיו אותן הנקעים בהר של צד מואב ובהר של צד אמוריים היו כנגד אותן נקעים כמין קרנות ושדים בולטין לחוץ, כיון שבאו ישראל לעבור נזעדזע ההר של ארץ ישראל, כשפחה היוצאת להקביל פני גבירתה, ונתקרב לצד הר של מואב ונכנסו אותן השדים לתוך אותן נקעים והרגום. וזהו אשר נטה לשבת ער, שההר נטה ממקומו ונתקרב לצד גבול מואב ונדבק בו, וזהו ונשען לגבול מואב:
טזוּמִשָּׁ֖ם בְּאֵ֑רָה הִ֣וא הַבְּאֵ֗ר אֲשֶׁ֨ר אָמַ֤ר יְהֹוָה֙ לְמשֶׁ֔ה אֱסֹף֙ אֶת־הָעָ֔ם וְאֶתְּנָ֥ה לָהֶ֖ם מָֽיִם:
ומשם בארה: משם בא האשד אל הבאר. כיצד, אמר הקב"ה מי מודיע לבני הנסים הללו. המשל אומר נתת פת לתינוק הודיע לאמו. לאחר שעברו חזרו ההרים למקומם והבאר ירדה לתוך הנחל והעלתה משם דם ההרוגים וזרועות ואיברים ומוליכתן סביב המחנה וישראל, ראו ואמרו שירה:
יזאָ֚ז יָשִׁ֣יר יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־הַשִּׁירָ֖ה הַזֹּ֑את עֲלִ֥י בְאֵ֖ר עֱנוּ־לָֽהּ:
עלי באר: מתוך הנחל והעלי מה שאת מעלה. ומנין שהבאר הודיעה להם, שנאמר ומשם בארה. וכי משם היתה, והלא מתחלת ארבעים שנה היתה עמהם, אלא שירדה לפרסם את הנסים, וכן אז ישיר ישראל. השירה הזאת נאמרה בסוף ארבעים, והבאר נתנה להם מתחלת ארבעים, ומה ראה ליכתב כאן, אלא הענין הזה נדרש למעלה הימנו:
יחבְּאֵ֞ר חֲפָר֣וּהָ שָׂרִ֗ים כָּר֨וּהָ֙ נְדִיבֵ֣י הָעָ֔ם בִּמְחֹקֵ֖ק בְּמִשְׁעֲנֹתָ֑ם וּמִמִּדְבָּ֖ר מַתָּנָֽה:
באר חפרוה: זאת היא הבאר אשר חפרוה שרים משה ואהרן:
במשענותם: במטה:
וממדבר: נתנה להם:
יטוּמִמַּתָּנָ֖ה נַֽחֲלִיאֵ֑ל וּמִנַּֽחֲלִיאֵ֖ל בָּמֽוֹת:
וממתנה נחליאל: כתרגומו:
כוּמִבָּמ֗וֹת הַגַּיְא֙ אֲשֶׁר֙ בִּשְׂדֵ֣ה מוֹאָ֔ב רֹ֖אשׁ הַפִּסְגָּ֑ה וְנִשְׁקָ֖פָה עַל־פְּנֵ֥י הַיְשִׁימֹֽן:
ומבמות הגיא אשר בשדה מואב: כי שם מת משה ושם בטלה הבאר. דבר אחר כרוה נדיבי העם כל נשיא ונשיא כשהיו חונים נוטל מקלו ומושך אצל דגלו ומחנהו ומי הבאר נמשכין דרך אותו סימן ובאין לפני חניית כל שבט ושבט:
במחקק: על פי משה שנקרא מחוקק, שנאמר (דברים לג, כא) כי שם חלקת מחוקק ספון. ולמה לא נזכר משה בשירה זו, לפי שלקה ע"י הבאר. וכיון שלא נזכר שמו של משה לא נזכר שמו של הקב"ה. משל למלך שהיו מזמנין אותו לסעודה, אמר אם אוהבי שם אני שם, ואם לאו איני הולך:
ראש הפסגה: כתרגומו ריש רמתא:
פסגה: לשון גובה, וכן (תהלים מח, יד) פסגו ארמנותיה, הגביהו ארמנותיה:
ונשקפה: אותה הפסגה על פני המקום ששמו ישימון, והוא לשון מדבר שהוא שמם. דבר אחר ונשקפה הבאר על פני הישימון שנגנזה בימה של טבריה והעומד על הישימון מביט ורואה כמין כברה בים והיא הבאר, כך דרש רבי תנחומא:

Vierter Abschnitt

Numbers פרק כ"א

כאוַיִּשְׁלַ֤ח יִשְׂרָאֵל֙ מַלְאָכִ֔ים אֶל־סִיחֹ֥ן מֶֽלֶךְ־הָֽאֱמֹרִ֖י לֵאמֹֽר:
וישלח ישראל מלאכים: ובמקום אחר תולה השליחות במשה, שנאמר (דברים ב, כו) ואשלח מלאכים ממדבר קדמות, וכן (במדבר כ, יד) וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום, וביפתח הוא אומר (שופטים יא, יז) וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום וגו', הכתובים הללו צריכים זה לזה, זה נועל וזה פותח, שמשה הוא ישראל וישראל הם משה, לומר לך שנשיא הדור הוא ככל הדור, כי הנשיא הוא הכל:
כבאֶעְבְּרָ֣ה בְאַרְצֶ֗ךָ לֹ֤א נִטֶּה֙ בְּשָׂדֶ֣ה וּבְכֶ֔רֶם לֹ֥א נִשְׁתֶּ֖ה מֵ֣י בְאֵ֑ר בְּדֶ֤רֶךְ הַמֶּ֨לֶךְ֙ נֵלֵ֔ךְ עַ֥ד אֲשֶׁר־נַֽעֲבֹ֖ר גְּבֻלֶֽךָ:
אעברה בארצך: אף על פי שלא נצטוו לפתוח להם בשלום בקשו מהם שלום:
כגוְלֹֽא־נָתַ֨ן סִיחֹ֥ן אֶת־יִשְׂרָאֵל֘ עֲבֹ֣ר בִּגְבֻלוֹ֒ וַיֶּֽאֱסֹ֨ף סִיחֹ֜ן אֶת־כָּל־עַמּ֗וֹ וַיֵּצֵ֞א לִקְרַ֤את יִשְׂרָאֵל֙ הַמִּדְבָּ֔רָה וַיָּבֹ֖א יָ֑הְצָה וַיִּלָּ֖חֶם בְּיִשְׂרָאֵֽל:
ולא נתן סיחון וגו': לפי שכל מלכי כנען היו מעלין לו מס שהיה שומרם שלא יעברו עליהם גייסות, כיון שאמרו לו ישראל אעברה בארצך אמר להם כל עצמי איני יושב כאן אלא לשמרם מפניכם ואתם אומרים כך:
ויצא לקראת ישראל: אילו היתה חשבון מלאה יתושין, אין כל בריה יכולה לכבשה, ואם היה סיחון בכפר חלש אין כל אדם יכול לכבשו, וכל שכן אלו שהיה בחשבון. אמר הקב"ה מה אני מטריח על בני כל זאת לצור על כל עיר ועיר, נתן בלב כל אנשי המלחמה לצאת מן העיירות ונתקבצו כולם למקום אחד, ושם נפלו. ומשם הלכו ישראל אל הערים ואין עומד לנגדם כי אין שם איש, אלא נשים וטף:
כדוַיַּכֵּ֥הוּ יִשְׂרָאֵ֖ל לְפִי־חָ֑רֶב וַיִּירַ֨שׁ אֶת־אַרְצ֜וֹ מֵֽאַרְנֹ֗ן עַד־יַבֹּק֙ עַד־בְּנֵ֣י עַמּ֔וֹן כִּ֣י עַ֔ז גְּב֖וּל בְּנֵ֥י עַמּֽוֹן:
כי עז: ומהו חזקו, התראתו של הקב"ה, שאמר להם (דברים ב, יט) אל תצורם וגו':
כהוַיִּקַּח֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֥ת כָּל־הֶֽעָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַיֵּ֤שֶׁב יִשְׂרָאֵל֙ בְּכָל־עָרֵ֣י הָֽאֱמֹרִ֔י בְּחֶשְׁבּ֖וֹן וּבְכָל־בְּנֹתֶֽיהָ:
בנתיה: כפרים הסמוכים לה:
כוכִּ֣י חֶשְׁבּ֔וֹן עִ֗יר סִיחֹ֛ן מֶ֥לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֖י הִ֑וא וְה֣וּא נִלְחַ֗ם בְּמֶ֤לֶךְ מוֹאָב֙ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיִּקַּ֧ח אֶת־כָּל־אַרְצ֛וֹ מִיָּד֖וֹ עַד־אַרְנֹֽן:
והוא נלחם: למה הוצרך להכתב, לפי שנאמר (דברים ב, ט) אל תצר את מואב, וחשבון משל מואב היתה, כתב לנו שסיחון לקחה מהם ועל ידו טהרה לישראל:
מידו: מרשותו:
כזעַל־כֵּ֛ן יֹֽאמְר֥וּ הַמּֽשְׁלִ֖ים בֹּ֣אוּ חֶשְׁבּ֑וֹן תִּבָּנֶ֥ה וְתִכּוֹנֵ֖ן עִ֥יר סִיחֽוֹן:
על כן: על אותה מלחמה שנלחם סיחון במואב:
יאמרו המשלים: בלעם, שנאמר בו (במדבר כג, ז) וישא משלו:
המשלים: בלעם ובעור. והם אמרו:
באו חשבון: שלא היה סיחון יכול לכבשה והלך ושכר את בלעם לקללו, וזהו שאמר לו בלק (שם כב, ו) כי ידעתי את אשר תברך מבורך וגו':
תבנה ותכונן: חשבון בשם סיחון להיות עירו:
כחכִּי־אֵשׁ֙ יָֽצְאָ֣ה מֵֽחֶשְׁבּ֔וֹן לֶֽהָבָ֖ה מִקִּרְיַ֣ת סִיחֹ֑ן אָֽכְלָה֙ עָ֣ר מוֹאָ֔ב בַּֽעֲלֵ֖י בָּמ֥וֹת אַרְנֹֽן:
כי אש יצאה מחשבון: משכבשה סיחון:
אכלה ער מואב: שם אותה המדינה קרוי ער בלשון עברי, ולחיית בלשון ארמי:
ער מואב: ער של מואב:
כטאֽוֹי־לְךָ֣ מוֹאָ֔ב אָבַ֖דְתָּ עַם־כְּמ֑וֹשׁ נָתַ֨ן בָּנָ֤יו פְּלֵיטִם֙ וּבְנֹתָ֣יו בַּשְּׁבִ֔ית לְמֶ֥לֶךְ אֱמֹרִ֖י סִיחֽוֹן:
אוי לך מואב: שקללו את מואב שימסרו בידו:
כמוש: שם אלהי מואב:
נתן: הנותן את בניו של מואב:
פליטם: נסים ופליטים מחרב ואת בנותיו בשבית וגו':
לוַנִּירָ֛ם אָבַ֥ד חֶשְׁבּ֖וֹן עַד־דִּיבֹ֑ן וַנַּשִּׁ֣ים עַד־נֹ֔פַח אֲשֶׁ֖ר עַד־מֵֽידְבָֽא:
ונירם: מלכות שלהם:
אבד חשבון עד דיבון: מלכות ועול שהיה למואב בחשבון אבד משם, וכן עד דיבון. תרגום של סר עד, כלומר סר ניר מדיבון. ניר לשון מלכות ועול וממשלת איש, כמו (מלכים א' יא, לו) למען היות ניר לדוד עבדי:
ונשים: שי"ן דגושה לשון שממה, כך יאמר המושלים ונשים אותם:
עד נפח: השימונום עד נפח:
לאוַיֵּ֨שֶׁב֙ יִשְׂרָאֵ֔ל בְּאֶ֖רֶץ הָֽאֱמֹרִֽי:
לבוַיִּשְׁלַ֤ח משֶׁה֙ לְרַגֵּ֣ל אֶת־יַעְזֵ֔ר וַיִּלְכְּד֖וּ בְּנֹתֶ֑יהָ וַיּ֖וֹרֶשׁ (כתיב ויירש) אֶת־הָֽאֱמֹרִ֥י אֲשֶׁר־שָֽׁם:
וישלח משה לרגל את יעזר: המרגלים לכדוה. אמרו לא נעשה כראשונים, בטוחים אנו בכח תפלתו של משה להלחם:
לגוַיִּפְנוּ֙ וַיַּֽעֲל֔וּ דֶּ֖רֶךְ הַבָּשָׁ֑ן וַיֵּצֵ֣א עוֹג֩ מֶֽלֶךְ־הַבָּשָׁ֨ן לִקְרָאתָ֜ם ה֧וּא וְכָל־עַמּ֛וֹ לַמִּלְחָמָ֖ה אֶדְרֶֽעִי:
לדוַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֤ה אֶל־משֶׁה֙ אַל־תִּירָ֣א אֹת֔וֹ כִּ֣י בְיָֽדְךָ֞ נָתַ֧תִּי אֹת֛וֹ וְאֶת־כָּל־עַמּ֖וֹ וְאֶת־אַרְצ֑וֹ וְעָשִׂ֣יתָ לּ֔וֹ כַּֽאֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֗יתָ לְסִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּֽוֹן:
אל תירא אותו: שהיה משה ירא להלחם, שמא תעמוד לו זכותו של אברהם, שנאמר (בראשית יד, יג) ויבא הפליט, הוא עוג, שפלט מן הרפאים שהכו כדרלעומר וחביריו בעשתרות קרנים, שנאמר (דברים ג, יא) כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים:
להוַיַּכּ֨וּ אֹת֤וֹ וְאֶת־בָּנָיו֙ וְאֶת־כָּל־עַמּ֔וֹ עַד־בִּלְתִּ֥י הִשְׁאִֽיר־ל֖וֹ שָׂרִ֑יד וַיִּֽירְשׁ֖וּ אֶת־אַרְצֽוֹ:
ויכו אותו: משה הרגו, כדאיתא בברכות בהרואה (דף נד ב) עקר טורא בת תלתא פרסי וכו':

Numbers פרק כ"ב

אוַיִּסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּֽחֲנוּ֙ בְּעַרְב֣וֹת מוֹאָ֔ב מֵעֵ֖בֶר לְיַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ:
בוַיַּ֥רְא בָּלָ֖ק בֶּן־צִפּ֑וֹר אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל לָֽאֱמֹרִֽי:
וירא בלק בן צפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי: אמר אלו שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם לא עמדו בפניהם, אנו על אחת כמה וכמה. לפיכך ויגר מואב:
גוַיָּ֨גָר מוֹאָ֜ב מִפְּנֵ֥י הָעָ֛ם מְאֹ֖ד כִּ֣י רַב־ה֑וּא וַיָּ֣קָץ מוֹאָ֔ב מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
ויגר: לשון מורא, כמו (איוב יט, כט) גורו לכם:
ויקץ מואב: קצו בחייהם:
דוַיֹּ֨אמֶר מוֹאָ֜ב אֶל־זִקְנֵ֣י מִדְיָ֗ן עַתָּ֞ה יְלַֽחֲכ֤וּ הַקָּהָל֙ אֶת־כָּל־סְבִ֣יבֹתֵ֔ינוּ כִּלְחֹ֣ךְ הַשּׁ֔וֹר אֵ֖ת יֶ֣רֶק הַשָּׂדֶ֑ה וּבָלָ֧ק בֶּן־צִפּ֛וֹר מֶ֥לֶךְ לְמוֹאָ֖ב בָּעֵ֥ת הַהִֽוא:
אל זקני מדין: והלא מעולם היו שונאים זה את זה, שנאמר (בראשית לו, לה) המכה את מדין בשדה מואב, שבאו מדין על מואב למלחמה. אלא מיראתן של ישראל עשו שלום ביניהם. ומה ראה מואב ליטול עצה ממדין, כיון שראו את ישראל נוצחים שלא כמנהג העולם, אמרו מנהיגם של אלו במדין נתגדל, נשאל מהם מה מדתו. אמרו לו אין כחו אלא בפיו. אמרו אף אנו נבא עליהם באדם שכחו בפיו:
כלחוך השור: כל מה שהשור מלחך אין בו ברכה:
בעת ההוא: לא היה ראוי למלכות. מנסיכי מדין היה, וכיון שמת סיחון מנוהו עליהם לצורך שעה:
הוַיִּשְׁלַ֨ח מַלְאָכִ֜ים אֶל־בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֗וֹר פְּת֠וֹרָה אֲשֶׁ֧ר עַל־הַנָּהָ֛ר אֶ֥רֶץ בְּנֵֽי־עַמּ֖וֹ לִקְרֹא־ל֑וֹ לֵאמֹ֗ר הִ֠נֵּ֠ה עַ֣ם יָצָ֤א מִמִּצְרַ֨יִם֙ הִנֵּ֤ה כִסָּה֙ אֶת־עֵ֣ין הָאָ֔רֶץ וְה֥וּא ישֵׁ֖ב מִמֻּלִֽי:
פתורה: כשולחני הזה שהכל מריצין לו מעות, כך כל המלכים מריצין לו אגרותיהם. ולפי פשוטו של מקרא כך שם המקום:
ארץ בני עמו: של בלק. משם היה, וזה היה מתנבא ואומר לו עתיד אתה למלוך. ואם תאמר מפני מה השרה הקב"ה שכינתו על גוי רשע, כדי שלא יהא פתחון פה לאומות לומר אלו היו לנו נביאים חזרנו למוטב, העמיד להם נביאים והם פרצו גדר העולם, שבתחלה היו גדורים בעריות וזה נתן להם עצה להפקיר עצמן לזנות:
לקרא לו: הקריאה שלו היתה ולהנאתו, שהיה פוסק לו ממון הרבה:
עם יצא ממצרים: ואם תאמר מה מזיקך:
הנה כסה את עין הארץ: סיחון ועוג שהיו שומרים אותנו עמדו עליהם והרגום:
והוא יושב ממלי: חסר כתיב, קרובים הם להכריתני, כמו (תהלים קיח, י) כי אמילם:
ווְעַתָּה֩ לְכָה־נָּ֨א אָֽרָה־לִּ֜י אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֗ה כִּֽי־עָצ֥וּם הוּא֙ מִמֶּ֔נִּי אוּלַ֤י אוּכַל֙ נַכֶּה־בּ֔וֹ וַֽאֲגָֽרְשֶׁ֖נּוּ מִן־הָאָ֑רֶץ כִּ֣י יָדַ֗עְתִּי אֵ֤ת אֲשֶׁר־תְּבָרֵךְ֙ מְבֹרָ֔ךְ וַֽאֲשֶׁ֥ר תָּאֹ֖ר יוּאָֽר:
נכה בו: אני ועמי נכה בהם. דבר אחר לשון משנה היא (ב"מ קה ב) מנכה לו מן הדמים, לחסר מהם מעט:
כי ידעתי וגו': ע"י מלחמת סיחון שעזרתו להכות את מואב:
זוַיֵּ֨לְכ֜וּ זִקְנֵ֤י מוֹאָב֙ וְזִקְנֵ֣י מִדְיָ֔ן וּקְסָמִ֖ים בְּיָדָ֑ם וַיָּבֹ֨אוּ֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיְדַבְּר֥וּ אֵלָ֖יו דִּבְרֵ֥י בָלָֽק:
וקסמים בידם: כל מיני קסמים, שלא יאמר אין כלי תשמישי עמי. דבר אחר קסם זה נטלו בידם זקני מדין, אמרו אם יבא עמנו בפעם הזאת יש בו ממש, ואם ידחנו אין בו תועלת, לפיכך כשאמר להם לינו פה הלילה, אמרו אין בו תקוה, הניחוהו והלכו להם, שנאמר וישבו שרי מואב עם בלעם, אבל זקני מדין הלכו להם:
חוַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֗ם לִ֤ינוּ פֹה֙ הַלַּ֔יְלָה וַֽהֲשִֽׁבֹתִ֤י אֶתְכֶם֙ דָּבָ֔ר כַּֽאֲשֶׁ֛ר יְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֵלָ֑י וַיֵּֽשְׁב֥וּ שָׂרֵֽי־מוֹאָ֖ב עִם־בִּלְעָֽם:
לינו פה הלילה: אין רוח הקודש שורה עליו אלא בלילה, וכן לכל נביאי אומות העולם, וכן לבן בחלום הלילה, שנאמר (בראשית לא, כד) ויבא א-להים אל לבן הארמי בחלום הלילה. כאדם ההולך אצל פלגשו בהחבא:
כאשר ידבר ה' אלי: אם ימליכני ללכת עם בני אדם כמותכם אלך עמכם, שמא אין כבודו לתתי להלוך אלא עם שרים גדולים מכם:
וישבו: לשון עכבה:
טוַיָּבֹ֥א אֱלֹהִ֖ים אֶל־בִּלְעָ֑ם וַיֹּ֕אמֶר מִ֛י הָֽאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֖לֶּה עִמָּֽךְ:
מי האנשים האלה עמך: להטעותו בא. אמר פעמים שאין הכל גלוי לפניו, אין דעתו שוה עליו, אף אני אראה עת שאוכל לקלל ולא יבין:
יוַיֹּ֥אמֶר בִּלְעָ֖ם אֶל־הָֽאֱלֹהִ֑ים בָּלָ֧ק בֶּן־צִפֹּ֛ר מֶ֥לֶךְ מוֹאָ֖ב שָׁלַ֥ח אֵלָֽי:
בלק בן צפור וגו': אף על פי שאיני חשוב בעיניך, חשוב אני בעיני המלכים:
יאהִנֵּ֤ה הָעָם֙ הַיֹּצֵ֣א מִמִּצְרַ֔יִם וַיְכַ֖ס אֶת־עֵ֣ין הָאָ֑רֶץ עַתָּ֗ה לְכָ֤ה קָֽבָה־לִּי֙ אֹת֔וֹ אוּלַ֥י אוּכַ֛ל לְהִלָּ֥חֶם בּ֖וֹ וְגֵֽרַשְׁתִּֽיו:
קבה לי: זו קשה מארה לי, שהוא נוקב ומפרש:
וגרשתיו: מן העולם. ובלק לא אמר אלא ואגרשנו מן הארץ, איני מבקש אלא להסיעם מעלי, ובלעם היה שונאם יותר מבלק:
יבוַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם לֹ֥א תֵלֵ֖ךְ עִמָּהֶ֑ם לֹ֤א תָאֹר֙ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י בָר֖וּךְ הֽוּא:
לא תלך עמהם: אמר לו אם כן אקללם במקומי. אמר לו לא תאור את העם. אמר לו אם כן אברכם. אמר לו אינם צריכין לברכתך, כי ברוך הוא. משל אומרים לצרעה לא מדובשיך ולא מעוקציך:

Fünfter Abschnitt

Numbers פרק כ"ב

יג וַיָּ֤קָם בִּלְעָם֙ בַּבֹּ֔קֶר וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל־שָׂרֵ֣י בָלָ֔ק לְכ֖וּ אֶל־אַרְצְכֶ֑ם כִּ֚י מֵאֵ֣ן יְהֹוָ֔ה לְתִתִּ֖י לַֽהֲלֹ֥ךְ עִמָּכֶֽם:
להלך עמכם: אלא עם שרים גדולים מכם. למדנו שרוחו גבוהה ולא רצה לגלות שהוא ברשותו של מקום אלא בלשון גסות, לפיכך ויוסף עוד בלק:
ידוַיָּק֨וּמוּ֙ שָׂרֵ֣י מוֹאָ֔ב וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בָּלָ֑ק וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵאֵ֥ן בִּלְעָ֖ם הֲלֹ֥ךְ עִמָּֽנוּ:
טווַיֹּ֥סֶף ע֖וֹד בָּלָ֑ק שְׁלֹ֣חַ שָׂרִ֔ים רַבִּ֥ים וְנִכְבָּדִ֖ים מֵאֵֽלֶּה:
טזוַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בִּלְעָ֑ם וַיֹּ֣אמְרוּ ל֗וֹ כֹּ֤ה אָמַר֙ בָּלָ֣ק בֶּן־צִפּ֔וֹר אַל־נָ֥א תִמָּנַ֖ע מֵֽהֲלֹ֥ךְ אֵלָֽי:
יזכִּֽי־כַבֵּ֤ד אֲכַבֶּדְךָ֙ מְאֹ֔ד וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־תֹּאמַ֥ר אֵלַ֖י אֶֽעֱשֶׂ֑ה וּלְכָה־נָּא֙ קָֽבָה־לִּ֔י אֵ֖ת הָעָ֥ם הַזֶּֽה:
כי כבד אכבדך מאד: יותר ממה שהיית נוטל לשעבר אני נותן לך:
יחוַיַּ֣עַן בִּלְעָ֗ם וַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל־עַבְדֵ֣י בָלָ֔ק אִם־יִתֶּן־לִ֥י בָלָ֛ק מְלֹ֥א בֵית֖וֹ כֶּ֣סֶף וְזָהָ֑ב לֹ֣א אוּכַ֗ל לַֽעֲבֹר֙ אֶת־פִּ֨י יְהֹוָ֣ה אֱלֹהָ֔י לַֽעֲשׂ֥וֹת קְטַנָּ֖ה א֥וֹ גְדוֹלָֽה:
מלא ביתו כסף וזהב: למדנו שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים. אמר, ראוי לו ליתן לי כל כסף וזהב שלו, שהרי צריך לשכור חיילות רבות, ספק נוצח ספק אינו נוצח, ואני ודאי נוצח:
לא אוכל לעבור: על כרחו גלה שהוא ברשות אחרים, ונתנבא כאן שאינו יכול לבטל הברכות שנתברכו האבות מפי השכינה:
יטוְעַתָּ֗ה שְׁב֨וּ נָ֥א בָזֶ֛ה גַּם־אַתֶּ֖ם הַלָּ֑יְלָה וְאֵ֣דְעָ֔ה מַה־יֹּסֵ֥ף יְהֹוָ֖ה דַּבֵּ֥ר עִמִּֽי:
גם אתם: פיו הכשילו, גם אתם סופכם לילך בפחי נפש כראשונים:
מה יסף: לא ישנה דבריו מברכה לקללה הלואי שלא יוסיף לברך, כאן נתנבא שעתיד להוסיף להם ברכות על ידו:
כוַיָּבֹ֨א אֱלֹהִ֥ים | אֶל־בִּלְעָם֘ לַ֒יְלָה֒ וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אִם־לִקְרֹ֤א לְךָ֙ בָּ֣אוּ הָֽאֲנָשִׁ֔ים ק֖וּם לֵ֣ךְ אִתָּ֑ם וְאַ֗ךְ אֶת־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ אֹת֥וֹ תַֽעֲשֶֽׂה:
אם לקרא לך: אם הקריאה שלך וסבור אתה ליטול עליה שכר, קום לך אתם:
ואך: על כרחך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה, ואעפ"כ וילך בלעם, אמר שמא אפתנו ויתרצה:
כאוַיָּ֤קָם בִּלְעָם֙ בַּבֹּ֔קֶר וַיַּֽחֲב֖שׁ אֶת־אֲתֹנ֑וֹ וַיֵּ֖לֶךְ עִם־שָׂרֵ֥י מוֹאָֽב:
ויחבש את אתנו: מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה, שחבש הוא בעצמו. אמר הקב"ה רשע כבר קדמך אברהם אביהם, שנאמר (בראשית כב, ג) וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו:
עם שרי מואב: לבו כלבם שוה:
כבוַיִּֽחַר־אַ֣ף אֱלֹהִים֘ כִּֽי־הוֹלֵ֣ךְ הוּא֒ וַיִּתְיַצֵּ֞ב מַלְאַ֧ךְ יְהֹוָ֛ה בַּדֶּ֖רֶךְ לְשָׂטָ֣ן ל֑וֹ וְהוּא֙ רֹכֵ֣ב עַל־אֲתֹנ֔וֹ וּשְׁנֵ֥י נְעָרָ֖יו עִמּֽוֹ:
כי הולך הוא: ראה שהדבר רע בעיני המקום ונתאוה לילך:
לשטן לו: מלאך של רחמים היה והיה רוצה למנעו מלחטוא, שלא יחטא ויאבד:
ושני נעריו עמו: מכאן לאדם חשוב היוצא לדרך יוליך עמו שני אנשים לשמשו וחוזרים ומשמשים זה את זה:
כגוַתֵּ֣רֶא הָֽאָתוֹן֩ אֶת־מַלְאַ֨ךְ יְהֹוָ֜ה נִצָּ֣ב בַּדֶּ֗רֶךְ וְחַרְבּ֤וֹ שְׁלוּפָה֙ בְּיָד֔וֹ וַתֵּ֤ט הָֽאָתוֹן֙ מִן־הַדֶּ֔רֶךְ וַתֵּ֖לֶךְ בַּשָּׂדֶ֑ה וַיַּ֤ךְ בִּלְעָם֙ אֶת־הָ֣אָת֔וֹן לְהַטֹּתָ֖הּ הַדָּֽרֶךְ:
ותרא האתון: והוא לא ראה, שנתן הקב"ה רשות לבהמה לראות יותר מן האדם, שמתוך שיש בו דעת תטרף דעתו כשיראה מזיקין:
וחרבו שלופה בידו: אמר רשע זה הניח כלי אומנותו, שכלי זיינן של אומות העולם בחרב, והוא בא עליהם בפיו, שהוא אומנות שלהם, אף אני אתפוש את שלו ואבוא עליו באומנותו. וכן היה סופו (במדבר לא, ח) ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב:
כדוַיַּֽעֲמֹד֙ מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֔ה בְּמִשְׁע֖וֹל הַכְּרָמִ֑ים גָּדֵ֥ר מִזֶּ֖ה וְגָדֵ֥ר מִזֶּֽה:
במשעול: כתרגומו בשביל. וכן (מ"א כ, י) אם ישפוק עפר שומרון לשעלים. עפר הנדבק בכפות הרגלים בהלוכן, וכן (ישעיה מ, יב) מי מדד בשעלו מים, ברגליו ובהלוכו:
גדר מזה וגדר מזה: סתם גדר של אבנים הוא:
כהוַתֵּ֨רֶא הָֽאָת֜וֹן אֶת־מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֗ה וַתִּלָּחֵץ֙ אֶל־הַקִּ֔יר וַתִּלְחַ֛ץ אֶת־רֶ֥גֶל בִּלְעָ֖ם אֶל־הַקִּ֑יר וַיֹּ֖סֶף לְהַכֹּתָֽהּ:
ותלחץ: היא עצמה:
ותלחץ: את אחרים את רגל בלעם:
כווַיּ֥וֹסֶף מַלְאַךְ־יְהֹוָ֖ה עֲב֑וֹר וַיַּֽעֲמֹד֙ בְּמָק֣וֹם צָ֔ר אֲשֶׁ֛ר אֵֽין־דֶּ֥רֶךְ לִנְט֖וֹת יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאול:
ויוסף מלאך ה' עבור: לעבור עוד לפניו להלוך להיות לפניו במקום אחר, כמו (בראשית לג, ג) והוא עבר לפניהם. ומדרש אגדה יש בתנחומא מה ראה לעמוד בשלשה מקומות, סימני אבות הראהו:
כזוַתֵּ֤רֶא הָֽאָתוֹן֙ אֶת־מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֔ה וַתִּרְבַּ֖ץ תַּ֣חַת בִּלְעָ֑ם וַיִּֽחַר־אַ֣ף בִּלְעָ֔ם וַיַּ֥ךְ אֶת־הָֽאָת֖וֹן בַּמַּקֵּֽל:
כחוַיִּפְתַּ֥ח יְהֹוָ֖ה אֶת־פִּ֣י הָֽאָת֑וֹן וַתֹּ֤אמֶר לְבִלְעָם֙ מֶה־עָשִׂ֣יתִי לְךָ֔ כִּ֣י הִכִּיתָ֔נִי זֶ֖ה שָׁל֥שׁ רְגָלִֽים:
זה שלש רגלים: רמז לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים בשנה:
כטוַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ לָֽאָת֔וֹן כִּ֥י הִתְעַלַּ֖לְתְּ בִּ֑י ל֤וּ יֶשׁ־חֶ֨רֶב֙ בְּיָדִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה הֲרַגְתִּֽיךְ:
התעללת: כתרגומו לשון גנאי ובזיון:
לו יש חרב בידי: גנות גדולה היה לו דבר זה בעיני השרים, זה הולך להרוג אומה שלמה בפיו, ולאתון זו צריך לכלי זיין:
לוַתֹּ֨אמֶר הָֽאָת֜וֹן אֶל־בִּלְעָ֗ם הֲלוֹא֩ אָֽנֹכִ֨י אֲתֹֽנְךָ֜ אֲשֶׁר־רָכַ֣בְתָּ עָלַ֗י מֵעֽוֹדְךָ֙ עַד־הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הַֽהַסְכֵּ֣ן הִסְכַּ֔נְתִּי לַֽעֲשׂ֥וֹת לְךָ֖ כֹּ֑ה וַיֹּ֖אמֶר לֹֽא:
ההסכן הסכנתי: כתרגומו, וכן (איוב כב, ב) הלאל יסכן גבר. ורבותינו דרשו מקרא זה בגמרא אמרו ליה, מאי טעמא לא רכבת אסוסיא. אמר להון ברטיבא שדאי ליה וכו', כדאיתא במסכת עבודה זרה (ד ב):
לאוַיְגַ֣ל יְהֹוָה֘ אֶת־עֵינֵ֣י בִלְעָם֒ וַיַּ֞רְא אֶת־מַלְאַ֤ךְ יְהֹוָה֙ נִצָּ֣ב בַּדֶּ֔רֶךְ וְחַרְבּ֥וֹ שְׁלֻפָ֖ה בְּיָד֑וֹ וַיִּקֹּ֥ד וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לְאַפָּֽיו:
לבוַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ מַלְאַ֣ךְ יְהֹוָ֔ה עַל־מָ֗ה הִכִּ֨יתָ֙ אֶת־אֲתֹ֣נְךָ֔ זֶ֖ה שָׁל֣וֹשׁ רְגָלִ֑ים הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ יָצָ֣אתִי לְשָׂטָ֔ן כִּֽי־יָרַ֥ט הַדֶּ֖רֶךְ לְנֶגְדִּֽי:
כי ירט הדרך לנגדי: רבותינו חכמי המשנה דרשוהו (שבת קה א) נוטריקון יראה ראתה, נטתה, בשביל שהדרך לנגדי, כלומר לקנאתי ולהקניטני. ולפי משמעו כי חרד הדרך לנגדי לשון רטט, כי ראיתי בעל הדרך שחרד ומיהר הדרך שהוא לכעסי ולהמראתי. ומקרא קצר הוא, כמו (ש"ב יג, לט) ותכל דוד. לישנא אחרינא ירט לשון רצון, וכן (איוב טז, יא) ועל ידי רשעים ירטני, מפייס ומנחם אותי על ידי רשעים, שאינן אלא מקניטים:
לגוַתִּרְאַ֨נִי֙ הָֽאָת֔וֹן וַתֵּ֣ט לְפָנַ֔י זֶ֖ה שָׁל֣שׁ רְגָלִ֑ים אוּלַי֙ נָֽטְתָ֣ה מִפָּנַ֔י כִּ֥י עַתָּ֛ה גַּם־אֹֽתְכָ֥ה הָרַ֖גְתִּי וְאוֹתָ֥הּ הֶֽחֱיֵֽיתִי:
אולי נטתה: כמו לולא, פעמים שאולי משמש בלשון לולא:
גם אתכה הרגתי: הרי זה מקרא מסורס, והוא כמו גם הרגתי אותך, כלומר לא העכבה בלבד קראתך על ידי, כי גם ההריגה:
ואותה החייתי: ועתה מפני שדברה והוכיחתך ולא יכולת לעמוד בתוכחתה, כמו שכתוב (פסוק ל) ויאמר לא. על כן הרגתיה, שלא יאמרו זו היא שסלקה את בלעם בתוכחתה ולא יכול להשיב, שחס המקום על כבוד הבריות, וכן (ויקרא כ, טו - טז) ואת הבהמה תהרוגו, וכן (שם) והרגת את האשה ואת הבהמה:
לדוַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם אֶל־מַלְאַ֤ךְ יְהֹוָה֙ חָטָ֔אתִי כִּ֚י לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי כִּ֥י אַתָּ֛ה נִצָּ֥ב לִקְרָאתִ֖י בַּדָּ֑רֶךְ וְעַתָּ֛ה אִם־רַ֥ע בְּעֵינֶ֖יךָ אָשׁ֥וּבָה לִּֽי:
כי לא ידעתי: גם זה גנותו, ועל כרחו הודה, שהוא היה משתבח שיודע דעת עליון, ופיו העיד לא ידעתי:
אם רע בעיניך אשובה לי: להתריס נגד המקום היא תשובה זו. אמר לו הוא בעצמו צוני ללכת, ואתה מלאך מבטל את דבריו, למוד הוא בכך, שאומר דבר ומלאך מחזירו, אמר לאברהם (בראשית כב, ב) קח נא את בנך וגו', וע"י מלאך בטל את דברו, אף אני אם רע בעיניך צריך אני לשוב:
להוַיֹּ֩אמֶר֩ מַלְאַ֨ךְ יְהֹוָ֜ה אֶל־בִּלְעָ֗ם לֵ֚ךְ עִם־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים וְאֶ֗פֶס אֶת־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ אֹת֣וֹ תְדַבֵּ֑ר וַיֵּ֥לֶךְ בִּלְעָ֖ם עִם־שָׂרֵ֥י בָלָֽק:
לך עם האנשים: בדרך שאדם רוצה לילך בה, מוליכין אותו. לך עם האנשים, כי חלקך עמהם וסופך להאבד מן העולם:
ואפס: על כרחך את הדבר אשר אדבר וגו':
עם שרי בלק: שמח לקללם כמותם:
לווַיִּשְׁמַ֥ע בָּלָ֖ק כִּ֣י בָ֣א בִלְעָ֑ם וַיֵּצֵ֨א לִקְרָאת֜וֹ אֶל־עִ֣יר מוֹאָ֗ב אֲשֶׁר֙ עַל־גְּב֣וּל אַרְנֹ֔ן אֲשֶׁ֖ר בִּקְצֵ֥ה הַגְּבֽוּל:
וישמע בלק: שלח שלוחים לבשרו:
אל עיר מואב: אל מטרפולין שלו, עיר החשובה שלו, לומר ראה מה אלו מבקשים לעקור:
לזוַיֹּ֨אמֶר בָּלָ֜ק אֶל־בִּלְעָ֗ם הֲלֹא֩ שָׁלֹ֨חַ שָׁלַ֤חְתִּי אֵלֶ֨יךָ֙ לִקְרֹא־לָ֔ךְ לָ֥מָּה לֹֽא־הָלַ֖כְתָּ אֵלָ֑י הַֽאֻמְנָ֔ם לֹ֥א אוּכַ֖ל כַּבְּדֶֽךָ:
האמנם לא אוכל כבדך: נתנבא שסופו לצאת מעמו בקלון:
לחוַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם אֶל־בָּלָ֗ק הִֽנֵּה־בָ֨אתִי֙ אֵלֶ֔יךָ עַתָּ֕ה הֲיָכֹ֥ל אוּכַ֖ל דַּבֵּ֣ר מְא֑וּמָה הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר יָשִׂ֧ים אֱלֹהִ֛ים בְּפִ֖י אֹת֥וֹ אֲדַבֵּֽר:

Sechster Abschnitt

Numbers פרק כ"ב

לט וַיֵּ֥לֶךְ בִּלְעָ֖ם עִם־בָּלָ֑ק וַיָּבֹ֖אוּ קִרְיַ֥ת חֻצֽוֹת:
קרית חצות: עיר מלאה שווקים אנשים ונשים וטף בחוצותיה, לומר ראה ורחם שלא יעקרו אלו:
מוַיִּזְבַּ֥ח בָּלָ֖ק בָּקָ֣ר וָצֹ֑אן וַיְשַׁלַּ֣ח לְבִלְעָ֔ם וְלַשָּׂרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ:
בקר וצאן: דבר מועט, בקר אחד וצאן אחד בלבד:
מאוַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וַיִּקַּ֤ח בָּלָק֙ אֶת־בִּלְעָ֔ם וַיַּֽעֲלֵ֖הוּ בָּמ֣וֹת בָּ֑עַל וַיַּ֥רְא מִשָּׁ֖ם קְצֵ֥ה הָעָֽם:
במות בעל: כתרגומו לרמת דחלתיה, שם עבודה זרה:

Numbers פרק כ"ג

אוַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ אֶל־בָּלָ֔ק בְּנֵה־לִ֥י בָזֶ֖ה שִׁבְעָ֣ה מִזְבְּחֹ֑ת וְהָכֵ֥ן לִי֙ בָּזֶ֔ה שִׁבְעָ֥ה פָרִ֖ים וְשִׁבְעָ֥ה אֵילִֽים:
בוַיַּ֣עַשׂ בָּלָ֔ק כַּֽאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֣ר בִּלְעָ֑ם וַיַּ֨עַל בָּלָ֧ק וּבִלְעָ֛ם פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ:
גוַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם לְבָלָ֗ק הִתְיַצֵּב֘ עַל־עֹֽלָתֶ֒ךָ֒ וְאֵֽלְכָ֗ה אוּלַ֞י יִקָּרֶ֤ה יְהֹוָה֙ לִקְרָאתִ֔י וּדְבַ֥ר מַה־יַּרְאֵ֖נִי וְהִגַּ֣דְתִּי לָ֑ךְ וַיֵּ֖לֶךְ שֶֽׁפִי:
אולי יקרה ה' לקראתי: אינו רגיל לדבר עמי ביום:
וילך שפי: כתרגומו יחידי, לשון שופי ושקט, שאין עמו אלא שתיקה:
דוַיִּקָּ֥ר אֱלֹהִ֖ים אֶל־בִּלְעָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו אֶת־שִׁבְעַ֤ת הַמִּזְבְּחֹת֙ עָרַ֔כְתִּי וָאַ֛עַל פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ:
ויקר: לשון עראי, לשון גנאי, לשון טומאת קרי, כלומר בקושי ובבזיון, ולא היה נגלה עליו ביום אלא בשביל להראות חבתן של ישראל:
את שבעת המזבחת: שבעה מזבחות ערכתי אין כתיב כאן, אלא את שבעת המזבחות, אמר לפניו אבותיהם של אלו בנו לפניך שבעה מזבחות, ואני ערכתי כנגד כולן. אברהם בנה ארבעה (בראשית יב, ז) ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו, (שם יב, ח) ויעתק משם ההרה וגו', (שם יג, יח) ויאהל אברהם וגו' ואחד בהר המוריה. ויצחק בנה אחד (שם כו, כה) ויבן שם מזבח וגו'. ויעקב בנה שתים; אחד בשכם ואחד בבית אל:
ואעל פר ואיל במזבח: ואברהם לא העלה אלא איל אחד:
הוַיָּ֧שֶׂם יְהֹוָ֛ה דָּבָ֖ר בְּפִ֣י בִלְעָ֑ם וַיֹּ֛אמֶר שׁ֥וּב אֶל־בָּלָ֖ק וְכֹ֥ה תְדַבֵּֽר:
ווַיָּ֣שָׁב אֵלָ֔יו וְהִנֵּ֥ה נִצָּ֖ב עַל־עֹֽלָת֑וֹ ה֖וּא וְכָל־שָׂרֵ֥י מוֹאָֽב:
זוַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר מִן־אֲ֠רָ֠ם יַנְחֵ֨נִי בָלָ֤ק מֶֽלֶךְ־מוֹאָב֙ מֵֽהַֽרְרֵי־קֶ֔דֶם לְכָה֙ אָֽרָה־לִּ֣י יַֽעֲקֹ֔ב וּלְכָ֖ה זֹֽעֲמָ֥ה יִשְׂרָאֵֽל:
ארה לי יעקב ולכה זעמה ישראל: בשני שמותיהם אמר לו לקללם, שמא אחד מהם אינו מובהק:
חמָ֣ה אֶקֹּ֔ב לֹ֥א קַבֹּ֖ה אֵ֑ל וּמָ֣ה אֶזְעֹ֔ם לֹ֥א זָעַ֖ם יְהֹוָֽה:
מה אקב לא קבה אל: כשהיו ראוים להתקלל לא נתקללו, כשהזכיר אביהם את עונם, כי באפם הרגו איש. לא קלל אלא אפם, שנאמר (בראשית מט, ז) ארור אפם. כשנכנס אביהם במרמה אצל אביו היה ראוי להתקלל, מה נאמר שם (שם כז, לג) גם ברוך יהיה. במברכים נאמר (דברים כז, יב) אלה יעמדו לברך את העם. במקללים לא נאמר ואלה יעמדו לקלל את העם, אלא על הקללה, לא רצה להזכיר עליהם שם קללה:
לא זעם ה': אני אין כחי אלא שאני יודע לכוין השעה שהקב"ה כועס בה, והוא לא כעס כל הימים הללו שבאתי אליך, וזהו שנאמר (מיכה ו, ה) עמי זכר נא מה יעץ וגו' ומה ענה אותו בלעם וגו' למען דעת צדקות ה':
טכִּֽי־מֵרֹ֤אשׁ צֻרִים֙ אֶרְאֶ֔נּוּ וּמִגְּבָע֖וֹת אֲשׁוּרֶ֑נּוּ הֶן־עָם֙ לְבָדָ֣ד יִשְׁכֹּ֔ן וּבַגּוֹיִ֖ם לֹ֥א יִתְחַשָּֽׁב:
כי מראש צרים אראנו: אני מסתכל בראשיתם ובתחלת שרשיהם, ואני רואה אותם מיוסדים וחזקים כצורים וגבעות הללו ע"י אבות ואמהות:
הן עם לבדד ישכון: הוא אשר זכו לו אבותיו לשכון בדד, כתרגומו:
ובגוים לא יתחשב: כתרגומו, לא יהיו נעשין כלה עם שאר האומות, שנאמר (ירמיה ל, יא) כי אעשה כלה בכל הגוים וגו' אינן נמנין עם השאר. דבר אחר כשהן שמחין אין אומה שמחה עמהם, שנאמר (דברים לב, יב) ה' בדד ינחנו. וכשהאומות בטובה, הם אוכלין עם כל אחד ואחד ואין עולה להם מן החשבון, וזהו, ובגוים לא יתחשב:
ימִ֤י מָנָה֙ עֲפַ֣ר יַֽעֲקֹ֔ב וּמִסְפָּ֖ר אֶת־רֹ֣בַע יִשְׂרָאֵ֑ל תָּמֹ֤ת נַפְשִׁי֙ מ֣וֹת יְשָׁרִ֔ים וּתְהִ֥י אַֽחֲרִיתִ֖י כָּמֹֽהוּ:
מי מנה עפר יעקב וגו': כתרגומו, דעדקיא דבית יעקב וכו' מארבע משרייתא, מארבע דגלים. דבר אחר עפר יעקב אין חשבון במצות שהם מקיימין בעפר (דברים כב, י) לא תחרוש בשור ובחמור, (ויקרא יט, יט) לא תזרע כלאים, אפר פרה, ועפר סוטה וכיוצא בהם:
ומספר את רבע ישראל: רביעותיהן, זרע היוצא מן התשמיש שלהם:
תמת נפשי מות ישרים: שבהם:
יאוַיֹּ֤אמֶר בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם מֶ֥ה עָשִׂ֖יתָ לִ֑י לָקֹ֤ב אֹֽיְבַי֙ לְקַחְתִּ֔יךָ וְהִנֵּ֖ה בֵּרַ֥כְתָּ בָרֵֽךְ:
יבוַיַּ֖עַן וַיֹּאמַ֑ר הֲלֹ֗א אֵת֩ אֲשֶׁ֨ר יָשִׂ֤ים יְהֹוָה֙ בְּפִ֔י אֹת֥וֹ אֶשְׁמֹ֖ר לְדַבֵּֽר:
יגוַיֹּ֨אמֶר אֵלָ֜יו בָּלָ֗ק לְךָ־נָּ֨א אִתִּ֜י אֶל־מָק֤וֹם אַחֵר֙ אֲשֶׁ֣ר תִּרְאֶ֣נּוּ מִשָּׁ֔ם אֶ֚פֶס קָצֵ֣הוּ תִרְאֶ֔ה וְכֻלּ֖וֹ לֹ֣א תִרְאֶ֑ה וְקָבְנוֹ־לִ֖י מִשָּֽׁם:
וקבנו לי: לשון צווי, קללהו לי:
ידוַיִּקָּחֵ֨הוּ֙ שְׂדֵ֣ה צֹפִ֔ים אֶל־רֹ֖אשׁ הַפִּסְגָּ֑ה וַיִּ֨בֶן֙ שִׁבְעָ֣ה מִזְבְּחֹ֔ת וַיַּ֛עַל פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ:
שדה צופים: מקום גבוה היה ששם הצופה עומד לשמור אם יבא חיל על העיר:
ראש הפסגה: בלעם לא היה קוסם כבלק, ראה בלק שעתידה פרצה להפרץ בישראל משם ששם מת משה. כסבור ששם תחול עליהם הקללה, וזו היא הפרצה שאני רואה:
טווַיֹּ֨אמֶר֙ אֶל־בָּלָ֔ק הִתְיַצֵּ֥ב כֹּ֖ה עַל־עֹֽלָתֶ֑ךָ וְאָֽנֹכִ֖י אִקָּ֥רֶה כֹּֽה:
אקרה כה: מאת הקב"ה:
אקרה: לשון אתפעל:
טזוַיִּקָּ֤ר יְהֹוָה֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיָּ֥שֶׂם דָּבָ֖ר בְּפִ֑יו וַיֹּ֛אמֶר שׁ֥וּב אֶל־בָּלָ֖ק וְכֹ֥ה תְדַבֵּֽר:
וישם דבר בפיו: ומה היא השימה הזאת, ומה חסר המקרא באמרו שוב אל בלק וכה תדבר, אלא כשהיה שומע שאינו נרשה לקלל, אמר מה אני חוזר אצל בלק לצערו. ונתן לו הקב"ה רסן וחכה בפיו כאדם הפוקס בהמה בחכה להוליכה אל אשר ירצה. אמר לו על כרחך תשוב אל בלק:
יזוַיָּבֹ֣א אֵלָ֗יו וְהִנּ֤וֹ נִצָּב֙ עַל־עֹ֣לָת֔וֹ וְשָׂרֵ֥י מוֹאָ֖ב אִתּ֑וֹ וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ בָּלָ֔ק מַה־דִּבֶּ֖ר יְהֹוָֽה:
ושרי מואב אתו: ולמעלה הוא אומר וכל שרי מואב, כיון שראו שאין בו תקוה הלכו להם מקצתם, ולא נשארו אלא מקצתם:
מה דבר ה': לשון צחוק הוא זה, כלומר אינך ברשותך:
יחוַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר ק֤וּם בָּלָק֙ וּֽשֲׁמָ֔ע הַֽאֲזִ֥ינָה עָדַ֖י בְּנ֥וֹ צִפֹּֽר:
קום בלק: כיון שראהו מצחק בו, נתכוון לצערו עמוד על רגליך, אינך רשאי לישב ואני שלוח אליך בשליחותו של מקום:
בנו צפר: לשון מקרא הוא זה, כמו (תהלים קד, כ) חיתו יער, (בראשית א, כד) וחיתו ארץ, (תהלים קיד, ח) למעינו מים:
יטלֹ֣א אִ֥ישׁ אֵל֙ וִֽיכַזֵּ֔ב וּבֶן־אָדָ֖ם וְיִתְנֶחָ֑ם הַה֤וּא אָמַר֙ וְלֹ֣א יַֽעֲשֶׂ֔ה וְדִבֶּ֖ר וְלֹ֥א יְקִימֶֽנָּה:
לא איש אל וגו': כבר נשבע להם להביאם ולהורישם ארץ שבעה אומות, ואתה סבור להמיתם במדבר:
ההוא אמר וגו': בלשון תימה, ותרגומו תייבין ומתמלכין, חוזרים ונמלכין לחזור בהם:
כהִנֵּ֥ה בָרֵ֖ךְ לָקָ֑חְתִּי וּבֵרֵ֖ךְ וְלֹ֥א אֲשִׁיבֶֽנָּה:
הנה ברך לקחתי: אתה שואלני מה דבר ה', קבלתי ממנו לברך אותם:
וברך ולא אשיבנה: הוא ברך אותם ואני לא אשיב את ברכתו:
וברך: כמו וברך וכן הוא גזרת רי"ש, כמו (תהלים עד יח) אויב חרף, כמו חרף, וכן (שם י ג) ובוצע ברך, המהלל ומברך את הגוזל ואומר, אל תירא כי לא תענש, שלום יהיה לך, מרגיז הוא לקב"ה. ואין לומר ברך שם דבר, שאם כן היה נקוד בפתח קטן וטעמו למעלה, אבל לפי שהוא לשון פעל הוא נקוד קמץ, וטעמו למטה:
כאלֹֽא־הִבִּ֥יט אָ֨וֶן֙ בְּיַֽעֲקֹ֔ב וְלֹֽא־רָאָ֥ה עָמָ֖ל בְּיִשְׂרָאֵ֑ל יְהֹוָ֤ה אֱלֹהָיו֙ עִמּ֔וֹ וּתְרוּעַ֥ת מֶ֖לֶךְ בּֽוֹ:
לא הביט און ביעקב וגו': כתרגומו. דבר אחר אחרי פשוטו הוא נדרש מדרש נאה. לא הביט הקב"ה און שביעקב, כשהן עוברין על דבריו אינו מדקדק אחריהם להתבונן באוניות שלהם ובעמלן שהן עוברין על דתו:
עמל: לשון עבירה, כמו והרה עמל (תהלים ז טו), כי אתה עמל וכעס תביט (שם י יד) לפי שהעבירה היא עמל לפני המקום:
ה' אלהיו עמו: אפילו מכעיסין וממרים לפניו אינו זז מתוכן:
ותרועת מלך בו: לשון חבה ורעות כמו רעה דוד (שמואל ב' טו לז) אוהב דוד, ויתנה למרעהו (שופטים טו, ו) וכן תרגם אונקלוס ושכינת מלכהון ביניהון:
כבאֵ֖ל מֽוֹצִיאָ֣ם מִמִּצְרָ֑יִם כְּתֽוֹעֲפֹ֥ת רְאֵ֖ם לֽוֹ:
אל מוציאם ממצרים: אתה אמרת הנה עם יצא ממצרים, לא יצא מעצמו אלא הא-להים הוציאם:
כתועפות ראם לו: כתוקף רום וגובה שלו, וכן וכסף תועפות (איוב כב כה), לשון מעוז המה, ואומר אני שהוא לשון ועוף יעופף (בראשית א כ), המעופף ברום וגובה ותוקף רב הוא זה ותועפות ראם עפיפות גובה. דבר אחר תועפות ראם תוקף ראמים, ואמרו רבותינו אלו השדים:
כגכִּ֤י לֹא־נַ֨חַשׁ֙ בְּיַֽעֲקֹ֔ב וְלֹא־קֶ֖סֶם בְּיִשְׂרָאֵ֑ל כָּעֵ֗ת יֵֽאָמֵ֤ר לְיַֽעֲקֹב֙ וּלְיִשְׂרָאֵ֔ל מַה־פָּעַ֖ל אֵֽל:
כי לא נחש ביעקב: כי ראוים הם לברכה שאין בהם מנחשים וקוסמים:
כעת יאמר ליעקב וגו': עוד עתיד להיות עת כעת הזאת אשר תגלה חבתן לעין כל שהן יושבין לפניו ולמדים תורה מפיו ומחיצתן לפנים ממלאכי השרת, והם ישאלו להם מה פעל אל, וזהו שנאמר והיו עיניך רואות את מוריך (ישעיה ל כ). דבר אחר יאמר ליעקב אינו לשון עתיד, אלא לשון הוה, אינן צריכין למנחש וקוסם כי בכל עת שצריך להאמר ליעקב ולישראל מה פעל הקב"ה ומה גזרותיו במרום, אינן מנחשים וקוסמים אלא נאמר להם על פי נביאיהם מה היא גזרת המקום, או אורים ותומים מגידים להם, ואונקלוס לא תרגם כן:
כדהֶן־עָם֙ כְּלָבִ֣יא יָק֔וּם וְכַֽאֲרִ֖י יִתְנַשָּׂ֑א לֹ֤א יִשְׁכַּב֙ עַד־יֹ֣אכַל טֶ֔רֶף וְדַם־חֲלָלִ֖ים יִשְׁתֶּֽה:
הן עם כלביא יקום וגו': כשהן עומדים משנתם שחרית, הן מתגברין כלביא וכארי לחטוף את המצות, ללבוש טלית לקרוא את שמע ולהניח תפילין:
לא ישכב: בלילה על מטתו עד שהוא אוכל ומחבל כל מזיק הבא לטרפו. כיצד, קורא את שמע על מטתו ומפקיד רוחו ביד המקום, בא מחנה וגייס להזיקם, הקב"ה שומרם ונלחם מלחמותם ומפילם חללים. דבר אחר הן עם כלביא יקום וגו'. כתרגומו:
ודם חללים ישתה: נתנבא שאין משה מת עד שיפיל מלכי מדין חללים ויהרג הוא עמהם, שנאמר ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב על חלליהם (יהושע יג כב):
כהוַיֹּ֤אמֶר בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם גַּם־קֹ֖ב לֹ֣א תִקֳּבֶ֑נּוּ גַּם־בָּרֵ֖ךְ לֹ֥א תְבָֽרֲכֶֽנּוּ:
גם קב לא תקבנו: גם ראשון מוסיף על גם השני, וגם השני על גם ראשון, וכן גם לי גם לך לא יהיה (מלכים א' ג כו), וכן גם בחור גם בתולה (דברים לב כה):
כווַיַּ֣עַן בִּלְעָ֔ם וַיֹּ֖אמֶר אֶל־בָּלָ֑ק הֲלֹ֗א דִּבַּ֤רְתִּי אֵלֶ֨יךָ֙ לֵאמֹ֔ר כֹּ֛ל אֲשֶׁר־יְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֹת֥וֹ אֶֽעֱשֶֽׂה:

Siebenter Abschnitt

Numbers פרק כ"ג

כז וַיֹּ֤אמֶר בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם לְכָה־נָּא֙ אֶקָּ֣חֲךָ֔ אֶל־מָק֖וֹם אַחֵ֑ר אוּלַ֤י יִישַׁר֙ בְּעֵינֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֔ים וְקַבֹּ֥תוֹ לִ֖י מִשָּֽׁם:
וקבותו לי: אין זה לשון צווי, כמו וקבנו, אלא לשון עתיד, אולי יישר בעיניו ותקבנו לי משם, מלדי"רש מי"י בלע"ז (תקלל אותו):
כחוַיִּקַּ֥ח בָּלָ֖ק אֶת־בִּלְעָ֑ם רֹ֣אשׁ הַפְּע֔וֹר הַנִּשְׁקָ֖ף עַל־פְּנֵ֥י הַיְשִׁימֹֽן:
ראש הפעור: קוסם היה בלק וראה שהן עתידין ללקות על ידי פעור ולא היה יודע במה, אמר שמא הקללה תחול עליהם משם, וכן כל החוזים בכוכבים רואים ואינם יודעים מה רואים:
כטוַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ אֶל־בָּלָ֔ק בְּנֵה־לִ֥י בָזֶ֖ה שִׁבְעָ֣ה מִזְבְּחֹ֑ת וְהָכֵ֥ן לִי֙ בָּזֶ֔ה שִׁבְעָ֥ה פָרִ֖ים וְשִׁבְעָ֥ה אֵילִֽם:
לוַיַּ֣עַשׂ בָּלָ֔ק כַּֽאֲשֶׁ֖ר אָמַ֣ר בִּלְעָ֑ם וַיַּ֛עַל פָּ֥ר וָאַ֖יִל בַּמִּזְבֵּֽחַ:

Numbers פרק כ"ד

אוַיַּ֣רְא בִּלְעָ֗ם כִּ֣י ט֞וֹב בְּעֵינֵ֤י יְהֹוָה֙ לְבָרֵ֣ךְ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וְלֹֽא־הָלַ֥ךְ כְּפַֽעַם־בְּפַ֖עַם לִקְרַ֣את נְחָשִׁ֑ים וַיָּ֥שֶׁת אֶל־הַמִּדְבָּ֖ר פָּנָֽיו:
וירא בלעם כי טוב וגו': אמר איני צריך לבדוק בהקב"ה כי לא יחפוץ לקללם:
ולא הלך כפעם בפעם: כאשר עשה שתי פעמים:
לקראת נחשים: לנחש אולי יקרה ה' לקראתו כרצונו, אמר רוצה ואינו רוצה לקללם, אזכיר עונותיהם והקללה על הזכרת העבירה תחול:
וישת אל המדבר פניו: כתרגומו:
בוַיִּשָּׂ֨א בִלְעָ֜ם אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל שֹׁכֵ֖ן לִשְׁבָטָ֑יו וַתְּהִ֥י עָלָ֖יו ר֥וּחַ אֱלֹהִֽים:
וישא בלעם את עיניו: בקש להכניס בהם עין רעה, והרי יש לך שלש מדותיו עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה האמורים למעלה:
שוכן לשבטיו: ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינן מעורבין, ראה שאין פתחיהם מכוונין זה כנגד זה, שלא יציץ לתוך אהל חבירו:
ותהי עליו רוח א-להים: עלה בלבו שלא יקללם:
גוַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר נְאֻ֤ם בִּלְעָם֙ בְּנ֣וֹ בְעֹ֔ר וּנְאֻ֥ם הַגֶּ֖בֶר שְׁתֻ֥ם הָעָֽיִן:
בנו בעור: כמו למעינו מים (תהלים קיד ח). ומדרש אגדה שניהם היו גדולים מאבותיהם, בלק בנו צפור, אביו בנו הוא במלכות, ובלעם גדול מאביו בנביאות, מנה בן פרס היה:
שתם העין: עינו נקורה ומוצאת לחוץ וחור שלה נראה פתוח, ולשון משנה הוא כדי שישתום ויסתום ויגוב (ע"ז סט א). ורבותינו אמרו לפי שאמר ומספר את רובע ישראל, שהקב"ה יושב ומונה רביעיותיהן של ישראל מתי תבא טפה שנולד הצדיק ממנה, אמר בלבו מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים יסתכל בדברים הללו, ועל דבר זה נסמת עינו של בלעם. ויש מפרשים שתום העין פתוח העין, כמו שתרגם אונקלוס, ועל שאמר שתום העין, ולא אמר שתום העינים, למדנו שסומא באחת מעיניו היה:
דנְאֻ֕ם שֹׁמֵ֖עַ אִמְרֵי־אֵ֑ל אֲשֶׁ֨ר מַֽחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם:
נופל וגלוי עינים: פשוטו כתרגומו, שאין נראה עליו אלא בלילה כשהוא שוכב. ומדרשו כשהיה נגלה עליו לא היה בו כח לעמוד על רגליו ונופל על פניו, לפי שהיה ערל ומאוס להיות נגלה עליו בקומה זקופה לפניו:
המַה־טֹּ֥בוּ אֹֽהָלֶ֖יךָ יַֽעֲקֹ֑ב מִשְׁכְּנֹתֶ֖יךָ יִשְׂרָאֵֽל:
מה טובו אהליך: על שראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה:
משכנותיך: חניותיך, כתרגומו. דבר אחר מה טובו אהליך. מה טובו אהל שילה ובית עולמים בישובן שמקריבין בהן קרבנות לכפר עליהם:
משכנותיך: אף כשהן חרבין, לפי שהן משכון עליכם, וחורבנן כפרה על הנפשות, שנאמר כלה ה' את חמתו (איכה ד יא), ובמה כלה, ויצת אש בציון:
וכִּנְחָלִ֣ים נִטָּ֔יוּ כְּגַנֹּ֖ת עֲלֵ֣י נָהָ֑ר כַּֽאֲהָלִים֙ נָטַ֣ע יְהֹוָ֔ה כַּֽאֲרָזִ֖ים עֲלֵי־מָֽיִם:
כנחלים נטיו: שנארכו ונמשכו לנטות למרחוק, אמרו רבותינו מברכותיו של אותו רשע אנו למדים מה היה בלבו לקללם כשאמר (פסוק א) וישת אל המדבר פניו, וכשהפך המקום את פיו ברכם מעין אותן קללות שבקש לומר כו', כדאיתא בחלק (סנהדרין קה א):
כאהלים: כתרגומו, לשון מור ואהלות (תהלים מה ט):
נטע ה': בגן עדן. לשון אחר כאהלים נטע ה', כשמים המתוחין כאהל:
נטע ה': לשון נטיעה מצינו באהלים, שנאמר ויטע אהלי אפדנו (דניאל יא מה):
זיִזַּל־מַ֨יִם֙ מִדָּ֣לְיָ֔ו וְזַרְע֖וֹ בְּמַ֣יִם רַבִּ֑ים וְיָרֹ֤ם מֵֽאֲגַג֙ מַלְכּ֔וֹ וְתִנַּשֵּׂ֖א מַלְכֻתֽוֹ:
מדליו: מבארותיו. ופירושו כתרגומו:
וזרעו במים רבים: לשון הצלחה הוא זה, כזרע הזרוע על פני המים:
וירם מאגג מלכו: מלך ראשון שלהם יכבוש את אגג מלך עמלק:
ותנשא מלכותו: של יעקב יותר ויותר, שיבא אחריו דוד ושלמה:
חאֵ֚ל מֽוֹצִיא֣וֹ מִמִּצְרַ֔יִם כְּתֽוֹעֲפֹ֥ת רְאֵ֖ם ל֑וֹ יֹאכַ֞ל גּוֹיִ֣ם צָרָ֗יו וְעַצְמֹֽתֵיהֶ֛ם יְגָרֵ֖ם וְחִצָּ֥יו יִמְחָֽץ:
אל מוציאו ממצרים: מי גורם להם הגדולה הזאת, אל המוציאם ממצרים, בתוקף ורום שלו יאכל את הגוים שהם צריו:
ועצמותיהם: של צרים:
יגרם: מנחם פתר בו לשון שבירה, וכן לא גרמו לבקר (צפניה ג ג), וכן את חרשיה תגרמי (יחזקאל כג לד), ואני אומר לשון עצם הוא שמגרר הבשר בשניו מסביב והמוח שבפנים, ומעמיד העצם על ערמימותה:
וחציו ימחץ: אונקלוס תרגם חציו של צרים, חלוקה שלהם כמו (בראשית מט כג) בעלי חצים, מרי פלוגתא, וכן ימחץ, לשון ומחצה וחלפה רקתו (שופטים ה כו), שיחצו את ארצם. ויש לפתור לשון חצים ממש, חציו של הקב"ה ימחץ בדמם של צרים, יטבול ויצטבע בדמם, כמו למען תמחץ רגלך בדם (תהלים סח כד) ואינו זז מלשון מכה, כמו מחצתי, שהצבוע בדם נראה כאילו מחוץ ונגוע:
טכָּרַ֨ע שָׁכַ֧ב כַּֽאֲרִ֛י וּכְלָבִ֖יא מִ֣י יְקִימֶ֑נּוּ מְבָֽרֲכֶ֣יךָ בָר֔וּךְ וְאֹֽרֲרֶ֖יךָ אָרֽוּר:
כרע שכב כארי: כתרגומו, יתישבו בארצם בכח וגבורה:
יוַיִּֽחַר־אַ֤ף בָּלָק֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיִּסְפֹּ֖ק אֶת־כַּפָּ֑יו וַיֹּ֨אמֶר בָּלָ֜ק אֶל־בִּלְעָ֗ם לָקֹ֤ב אֹֽיְבַי֙ קְרָאתִ֔יךָ וְהִנֵּה֙ בֵּרַ֣כְתָּ בָרֵ֔ךְ זֶ֖ה שָׁל֥שׁ פְּעָמִֽים:
ויספוק: הכה זו על זו:
יאוְעַתָּ֖ה בְּרַח־לְךָ֣ אֶל־מְקוֹמֶ֑ךָ אָמַ֨רְתִּי֙ כַּבֵּ֣ד אֲכַבֶּדְךָ֔ וְהִנֵּ֛ה מְנָֽעֲךָ֥ יְהֹוָ֖ה מִכָּבֽוֹד:
יבוַיֹּ֥אמֶר בִּלְעָ֖ם אֶל־בָּלָ֑ק הֲלֹ֗א גַּ֧ם אֶל־מַלְאָכֶ֛יךָ אֲשֶׁר־שָׁלַ֥חְתָּ אֵלַ֖י דִּבַּ֥רְתִּי לֵאמֹֽר:
יגאִם־יִתֶּן־לִ֨י בָלָ֜ק מְלֹ֣א בֵיתוֹ֘ כֶּ֣סֶף וְזָהָב֒ לֹ֣א אוּכַ֗ל לַֽעֲבֹר֙ אֶת־פִּ֣י יְהֹוָ֔ה לַֽעֲשׂ֥וֹת טוֹבָ֛ה א֥וֹ רָעָ֖ה מִלִּבִּ֑י אֲשֶׁר־יְדַבֵּ֥ר יְהֹוָ֖ה אֹת֥וֹ אֲדַבֵּֽר:
לעבור את פי ה': כאן לא נאמר אלהי, כמו שנאמר בראשונה, לפי שידע שנבאש בהקב"ה ונטרד:
ידוְעַתָּ֕ה הִנְנִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לְעַמִּ֑י לְכָה֙ אִיעָ֣צְךָ֔ אֲשֶׁ֨ר יַֽעֲשֶׂ֜ה הָעָ֥ם הַזֶּ֛ה לְעַמְּךָ֖ בְּאַֽחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים:
הולך לעמי: מעתה הריני כשאר עמי, שנסתלק הקב"ה מעליו:
לכה איעצך: מה לך לעשות. ומה היא העצה, אלהיהם של אלו שונא זמה הוא כו', כדאיתא בחלק (סנהדרין קו א) תדע שבלעם השיא עצה זו להכשילם בזמה, שהרי נאמר הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם (לקמן לא, טז):
אשר יעשה העם הזה לעמך: מקרא קצר הוא זה, איעצך להכשילם, ואומר לך מה שהן עתידין להרע למואב באחרית הימים:
טווַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר נְאֻ֤ם בִּלְעָם֙ בְּנ֣וֹ בְעֹ֔ר וּנְאֻ֥ם הַגֶּ֖בֶר שְׁתֻ֥ם הָעָֽיִן:
טזנְאֻ֗ם שֹׁמֵ֨עַ֙ אִמְרֵי־אֵ֔ל וְיֹדֵ֖עַ דַּ֣עַת עֶלְי֑וֹן מַֽחֲזֵ֤ה שַׁדַּי֙ יֶֽחֱזֶ֔ה נֹפֵ֖ל וּגְל֥וּי עֵינָֽיִם:
ויודע דעת עליון: לכוין השעה שכועס בה:
יזאֶרְאֶ֨נּוּ֙ וְלֹ֣א עַתָּ֔ה אֲשׁוּרֶ֖נּוּ וְלֹ֣א קָר֑וֹב דָּרַ֨ךְ כּוֹכָ֜ב מִיַּֽעֲקֹ֗ב וְקָ֥ם שֵׁ֨בֶט֙ מִיִּשְׂרָאֵ֔ל וּמָחַץ֙ פַּֽאֲתֵ֣י מוֹאָ֔ב וְקַרְקַ֖ר כָּל־בְּנֵי־שֵֽׁת:
אראנו: רואה אני שבחו של יעקב וגדולתן, אך לא עתה היא, אלא לאחר זמן:
דרך כוכב: כתרגומו, לשון דרך קשתו (איכה ב ד), שהכוכב עובר כחץ, ובלע"ז דישטנ"ט (מזנק) כלומר יקום משל:
וקם שבט: מלך רודה ומושל:
ומחץ פאתי מואב: זה דוד, שנאמר בו השכב אותם ארצה וימדד שני חבלים להמית וגו' (שמואל ב' ח ב):
וקרקר: לשון קורה כמו אני קרתי (מלכים ב' יט כד) מקבת בור נקרתם (ישעיה נא א) יקרוה עורבי נחל (משלי ל יז) פורי"יר בלע"ז (לנקב):
כל בני שת: כל האומות, שכלם יצאו מן שת בנו של אדם הראשון:
יחוְהָיָ֨ה אֱד֜וֹם יְרֵשָׁ֗ה וְהָיָ֧ה יְרֵשָׁ֛ה שֵׂעִ֖יר אֹֽיְבָ֑יו וְיִשְׂרָאֵ֖ל עֹ֥שֶׂה חָֽיִל:
והיה ירשה שעיר אויביו: ישראל:
יטוְיֵ֖רְדְּ מִיַּֽעֲקֹ֑ב וְהֶֽאֱבִ֥יד שָׂרִ֖יד מֵעִֽיר:
וירד מיעקב: ועוד יהיה מושל אחר מיעקב:
והאביד שריד מעיר: מעיר החשובה של אדום והיא רומי, ועל מלך המשיח אומר כן, שנאמר בו וירד מים עד ים (תהלים עב ח) ולא יהיה שריד לבית עשו (עובדיה א, יח):
כוַיַּרְא֙ אֶת־עֲמָלֵ֔ק וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר רֵאשִׁ֤ית גּוֹיִם֙ עֲמָלֵ֔ק וְאַֽחֲרִית֖וֹ עֲדֵ֥י אֹבֵֽד:
וירא את עמלק: נסתכל בפורענותו של עמלק:
ראשית גוים עמלק: הוא קדם את כלם להלחם בישראל, וכך תרגם אונקלוס ואחריתו ליאבד בידם, שנאמר תמחה את זכר עמלק (דברים כה יט):
כאוַיַּרְא֙ אֶת־הַקֵּינִ֔י וַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר אֵיתָן֙ מֽוֹשָׁבֶ֔ךָ וְשִׂ֥ים בַּסֶּ֖לַע קִנֶּֽךָ:
וירא את הקיני: לפי שהיה קיני תקוע אצל עמלק, כענין שנאמר ויאמר שאול אל הקיני וגו' (שמואל א' טו, ו) הזכירו אחר עמלק, נסתכל בגדולתן של בני יתרו שנאמר בהם תרעתים שמעתים שוכתים (דברי הימים א' ב נה):
איתן מושבך: תמה אני מהיכן זכית לכך הלא אתה עמי היית בעצת הבה נתחכמה לו (שמות א י), ועתה נתישבת באיתן ומעוז של ישראל:
כבכִּ֥י אִם־יִֽהְיֶ֖ה לְבָ֣עֵֽר קָ֑יִן עַד־מָ֖ה אַשּׁ֥וּר תִּשְׁבֶּֽךָּ:
כי אם יהיה לבער קין וגו': אשריך שנתקעת לתוקף זה שאינך נטרד עוד מן העולם, כי אף אם אתה עתיד לגלות עם עשרת השבטים ותהיה לבער ממקום שנתישבת שם, מה בכך:
עד מה אשור תשבך: עד היכן הוא מגלה אותך, שמא לחלח וחבור, אין זה טרוד מן העולם, אלא טלטול ממקום למקום ותשוב עם שאר הגליות:
כגוַיִּשָּׂ֥א מְשָׁל֖וֹ וַיֹּאמַ֑ר א֕וֹי מִ֥י יִֽחְיֶ֖ה מִשֻּׂמ֥וֹ אֵֽל:
וישא משלו וגו': כיון שהזכיר את שביית אשור אמר
אוי מי יחיה משומו אל : מי יכול להחיות את עצמו משומו את אלה שלא ישים עליו הגוזר את אלה, שיעמוד סנחריב ויבלבל את כל האומות, ועוד יבואו צים מיד כתים ויעברו כתיים שהן רומיים בבירניות גדולות על אשור:
כדוְצִים֙ מִיַּ֣ד כִּתִּ֔ים וְעִנּ֥וּ אַשּׁ֖וּר וְעִנּוּ־עֵ֑בֶר וְגַם־ה֖וּא עֲדֵ֥י אֹבֵֽד:
וענו אשור וענו עבר: וענו אותם שבעבר הנהר:
וגם הוא עדי אובד: וכן פירש דניאל עד די קטילת חיותא והובד גשמה (דניאל ז יא):
וצים: ספינות גדולות, כדכתיב וצי אדיר (ישעיה לג כא) תרגומו ובורני רבתא:
כהוַיָּ֣קָם בִּלְעָ֔ם וַיֵּ֖לֶךְ וַיָּ֣שָׁב לִמְקֹמ֑וֹ וְגַם־בָּלָ֖ק הָלַ֥ךְ לְדַרְכּֽוֹ:

Numbers פרק כ"ה

אוַיֵּ֥שֶׁב יִשְׂרָאֵ֖ל בַּשִּׁטִּ֑ים וַיָּ֣חֶל הָעָ֔ם לִזְנ֖וֹת אֶל־בְּנ֥וֹת מוֹאָֽב:
בשטים: כך שמה:
לזנות אל בנות מואב: על ידי עצת בלעם כדאיתא בחלק:
בוַתִּקְרֶ֣אןָ לָעָ֔ם לְזִבְחֵ֖י אֱלֹֽהֵיהֶ֑ן וַיֹּ֣אכַל הָעָ֔ם וַיִּשְׁתַּֽחֲו֖וּ לֵאלֹֽהֵיהֶֽן:
וישתחוו לאלהיהן: כשתקף יצרו עליו ואומר לה השמעי לי, והיא מוציאה לו דמות פעור מחיקה ואומרת לו השתחוה לזה:
גוַיִּצָּ֥מֶד יִשְׂרָאֵ֖ל לְבַ֣עַל פְּע֑וֹר וַיִּֽחַר־אַ֥ף יְהֹוָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל:
פעור: על שם שפוערין לפניו פי הטבעת ומוציאין רעי, וזו היא עבודתו:
ויחר אף ה' בישראל: שלח בהם מגפה:
דוַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה אֶל־משֶׁ֗ה קַ֚ח אֶת־כָּל־רָאשֵׁ֣י הָעָ֔ם וְהוֹקַ֥ע אוֹתָ֛ם לַֽיהֹוָ֖ה נֶ֣גֶד הַשָּׁ֑מֶשׁ וְיָשֹׁ֛ב חֲר֥וֹן אַף־יְהֹוָ֖ה מִיִּשְׂרָאֵֽל:
קח את כל ראשי העם: לשפוט את העובדים לפעור:
והוקע אותם: את העובדים:
והוקע: היא תליה, כמו שמצינו בבני שאול והוקענום לה' (שמואל ב' כא ו) ושם תליה מפורשת בעבודה זרה בסקילה, וכל הנסקלין נתלין:
נגד השמש: לעין כל. ומדרש אגדה השמש מודיע את החוטאים, הענן נקפל מכנגדו והחמה זורחת עליו:
הוַיֹּ֣אמֶר משֶׁ֔ה אֶל־שֹֽׁפְטֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל הִרְגוּ֙ אִ֣ישׁ אֲנָשָׁ֔יו הַנִּצְמָדִ֖ים לְבַ֥עַל פְּעֽוֹר:
הרגו איש אנשיו: כל אחד ואחד מדייני ישראל היה הורג שנים, ודייני ישראל שמונה רבוא ושמונת אלפים, כדאיתא בסנהדרין (יח א):
ווְהִנֵּ֡ה אִישׁ֩ מִבְּנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל בָּ֗א וַיַּקְרֵ֤ב אֶל־אֶחָיו֙ אֶת־הַמִּדְיָנִ֔ית לְעֵינֵ֣י משֶׁ֔ה וּלְעֵינֵ֖י כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֑ל וְהֵ֣מָּה בֹכִ֔ים פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:
והנה איש מבני ישראל בא: נתקבצו שבטו של שמעון אצל זמרי שהיה נשיא שלהם, אמרו לו אנו נדונין במיתה ואתה יושב וכו', כדאיתא באלו הן הנשרפין (סנהדרין דף פב א):
את המדינית: כזבי בת צור:
לעיני משה: אמרו לו משה, זו אסורה או מותרת, אם תאמר אסורה, בת יתרו מי התירה לך וכו', כדאיתא התם:
והמה בוכים: נתעלמה ממנו הלכה כל הבועל ארמית קנאים פוגעים בו געו כלם בבכיה. בעגל עמד משה כנגד ששים רבוא, שנאמר (שמות לב כ) ויטחן עד אשר דק וגו' וכאן רפו ידיו, אלא כדי שיבא פינחס ויטול את הראוי לו:
זוַיַּ֗רְא פִּֽינְחָס֙ בֶּן־אֶלְעָזָ֔ר בֶּן־אַֽהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵ֑ן וַיָּ֨קָם֙ מִתּ֣וֹךְ הָֽעֵדָ֔ה וַיִּקַּ֥ח רֹ֖מַח בְּיָדֽוֹ:
וירא פינחס: ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר לו למשה מקובלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, אמר לו קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא, מיד ויקח רומח בידו וגו':
חוַיָּבֹ֠א אַחַ֨ר אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־הַקֻּבָּ֗ה וַיִּדְקֹר֙ אֶת־שְׁנֵיהֶ֔ם אֵ֚ת אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־הָֽאִשָּׁ֖ה אֶל־קֳבָתָ֑הּ וַתֵּֽעָצַר֙ הַמַּגֵּפָ֔ה מֵעַ֖ל בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
אל הקבה: אל האהל:
אל קבתה: [אל הקיבה] כמו הלחיים והקיבה כיון בתוך זכרות של זמרי ונקבות שלה, וראו כלם שלא לחנם הרגם, והרבה נסים נעשו לו כו', כדאיתא התם (סנהדרין פב ב):
טוַיִּֽהְי֕וּ הַמֵּתִ֖ים בַּמַּגֵּפָ֑ה אַרְבָּעָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים אָֽלֶף:

Maftir Portion

Numbers פרק כ"ה

זוַיַּ֗רְא פִּֽינְחָס֙ בֶּן־אֶלְעָזָ֔ר בֶּן־אַֽהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵ֑ן וַיָּ֨קָם֙ מִתּ֣וֹךְ הָֽעֵדָ֔ה וַיִּקַּ֥ח רֹ֖מַח בְּיָדֽוֹ:
וירא פינחס: ראה מעשה ונזכר הלכה, אמר לו למשה מקובלני ממך הבועל ארמית קנאין פוגעין בו, אמר לו קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוונקא, מיד ויקח רומח בידו וגו':
חוַיָּבֹ֠א אַחַ֨ר אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־הַקֻּבָּ֗ה וַיִּדְקֹר֙ אֶת־שְׁנֵיהֶ֔ם אֵ֚ת אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־הָֽאִשָּׁ֖ה אֶל־קֳבָתָ֑הּ וַתֵּֽעָצַר֙ הַמַּגֵּפָ֔ה מֵעַ֖ל בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
אל הקבה: אל האהל:
אל קבתה: [אל הקיבה] כמו הלחיים והקיבה כיון בתוך זכרות של זמרי ונקבות שלה, וראו כלם שלא לחנם הרגם, והרבה נסים נעשו לו כו', כדאיתא התם (סנהדרין פב ב):
טוַיִּֽהְי֕וּ הַמֵּתִ֖ים בַּמַּגֵּפָ֑ה אַרְבָּעָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים אָֽלֶף:

Haftara

Micah פרק ה

ווְהָיָ֣ה | שְׁאֵרִ֣ית יַֽעֲקֹ֗ב בְּקֶ֙רֶב֙ עַמִּ֣ים רַבִּ֔ים כְּטַל֙ מֵאֵ֣ת יְהֹוָ֔ה כִּרְבִיבִ֖ים עֲלֵי־עֵ֑שֶׂב אֲשֶׁ֚ר לֹֽא־יְקַוֶּה֙ לְאִ֔ישׁ וְלֹ֥א יְיַחֵ֖ל לִבְנֵ֥י אָדָֽם:
זוְהָיָה֩ שְׁאֵרִ֨ית יַֽעֲקֹ֜ב בַּגּוֹיִ֗ם בְּקֶ֙רֶב֙ עַמִּ֣ים רַבִּ֔ים כְּאַרְיֵה֙ בְּבַֽהֲמ֣וֹת יַ֔עַר כִּכְפִ֖יר בְּעֶדְרֵי־צֹ֑אן אֲשֶׁ֧ר אִם עָבַ֛ר וְרָמַ֥ס וְטָרַ֖ף וְאֵ֥ין מַצִּֽיל:
חתָּרֹ֥ם יָדְךָ֖ עַל־צָרֶ֑יךָ וְכָל־אֹֽיְבֶ֖יךָ יִכָּרֵֽתוּ:
טוְהָיָ֚ה בַיּֽוֹם־הַהוּא֙ נְאֻם־יְהֹוָ֔ה וְהִכְרַתִּ֥י סוּסֶ֖יךָ מִקִּרְבֶּ֑ךָ וְהַֽאֲבַדְתִּ֖י מַרְכְּבֹתֶֽיךָ:
יוְהִכְרַתִּ֖י עָרֵ֣י אַרְצֶ֑ךָ וְהָֽרַסְתִּ֖י כָּל־מִבְצָרֶֽיךָ:
יאוְהִכְרַתִּ֥י כְשָׁפִ֖ים מִיָּדֶ֑ךָ וּֽמְעֽוֹנְנִ֖ים לֹ֥א יִֽהְיוּ־לָֽךְ:
יבוְהִכְרַתִּ֧י פְסִילֶ֛יךָ וּמַצֵּֽבוֹתֶ֖יךָ מִקִּרְבֶּ֑ךָ וְלֹֽא־תִשְׁתַּֽחֲוֶ֥ה ע֖וֹד לְמַֽעֲשֵׂ֥ה יָדֶֽיךָ:
יגוְנָֽתַשְׁתִּ֥י אֲשֵׁירֶ֖יךָ מִקִּרְבֶּ֑ךָ וְהִשְׁמַדְתִּ֖י עָרֶֽיךָ:
ידוְעָשִׂ֜יתִי בְּאַ֧ף וּבְחֵמָ֛ה נָקָ֖ם אֶת־הַגּוֹיִ֑ם אֲשֶׁ֖ר לֹ֥א שָׁמֵֽעוּ:

Micah פרק ו

אשִׁמְעוּ־נָ֕א אֵ֥ת אֲשֶֽׁר־יְהֹוָ֖ה אֹמֵ֑ר קוּם רִ֣יב אֶת־הֶֽהָרִ֔ים וְתִשְׁמַ֥עְנָה הַגְּבָע֖וֹת קוֹלֶֽךָ:
בשִׁמְע֚וּ הָרִים֙ אֶת־רִ֣יב יְהֹוָ֔ה וְהָאֵֽתָנִ֖ים מֹ֣סְדֵי אָ֑רֶץ כִּ֣י רִ֚יב לַֽיהֹוָה֙ עִם־עַמּ֔וֹ וְעִם־יִשְׂרָאֵ֖ל יִתְוַכָּֽח:
געַמִּ֛י מֶֽה־עָשִׂ֥יתִי לְךָ֖ וּמָ֣ה הֶלְאֵתִ֑יךָ עֲנֵ֥ה בִֽי:
דכִּ֚י הֶעֱלִתִ֙יךָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וּמִבֵּ֥ית עֲבָדִ֖ים פְּדִיתִ֑יךָ וָֽאֶשְׁלַ֣ח לְפָנֶ֔יךָ אֶת־מֹשֶׁ֖ה אַֽהֲרֹ֥ן וּמִרְיָֽם:
העַמִּ֗י זְכָר־נָא֙ מַה־יָּעַ֗ץ בָּלָק֙ מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֔ב וּמֶה־עָנָ֥ה אֹת֖וֹ בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֑וֹר מִן־הַשִּׁטִּים֙ עַד־הַגִּלְגָּ֔ל לְמַ֥עַן דַּ֖עַת צִדְק֥וֹת יְהֹוָֽה:
ובַּמָּה֙ אֲקַדֵּ֣ם יְהֹוָ֔ה אִכַּ֖ף לֵֽאלֹהֵ֣י מָר֑וֹם הַֽאֲקַדְּמֶ֣נּוּ בְעוֹל֔וֹת בַּֽעֲגָלִ֖ים בְּנֵ֥י שָׁנָֽה:
זהֲיִרְצֶ֚ה יְהֹוָה֙ בְּאַלְפֵ֣י אֵילִ֔ים בְּרִֽבְב֖וֹת נַֽחֲלֵי־שָׁ֑מֶן הַֽאֶתֵּ֚ן בְּכוֹרִי֙ פִּשְׁעִ֔י פְּרִ֥י בִטְנִ֖י חַטַּ֥את נַפְשִֽׁי:
חהִגִּ֥יד לְךָ֛ אָדָ֖ם מַה־טּ֑וֹב וּמָה־יְהֹוָ֞ה דּוֹרֵ֣שׁ מִמְּךָ֗ כִּ֣י אִם־עֲשׂ֚וֹת מִשְׁפָּט֙ וְאַ֣הֲבַת חֶ֔סֶד וְהַצְנֵ֥עַ לֶ֖כֶת עִם־אֱלֹהֶֽיךָ:
Diese Seite enthält heilige Texte. Verunstalten bzw. werfen Sie sie bitte nicht weg.
Abschnitt auswählen: