Leviticus פרק כ"ז

טז וְאִ֣ם | מִשְּׂדֵ֣ה אֲחֻזָּת֗וֹ יַקְדִּ֥ישׁ אִישׁ֙ לַֽיהֹוָ֔ה וְהָיָ֥ה עֶרְכְּךָ֖ לְפִ֣י זַרְע֑וֹ זֶ֚רַע חֹ֣מֶר שְׂעֹרִ֔ים בַּֽחֲמִשִּׁ֖ים שֶׁ֥קֶל כָּֽסֶף:
והיה ערכך לפי זרעו: ולא כפי שוויה. אחת שדה טובה ואחת שדה רעה, פדיון הקדשן שוה, בית כור שעורים בחמשים שקלים, כך גזירת הכתוב. והוא שבא לגאלה בתחלת היובל, ואם בא לגאלה באמצעו, נותן לפי החשבון סלע ופונדיון לשנה, לפי שאינה הקדש אלא למנין שני היובל, שאם נגאלה הרי טוב, ואם לאו הגזבר מוכרה בדמים הללו לאחר ועומדת ביד הלוקח עד היובל כשאר כל השדות המכורות, וכשהיא יוצאה מידו חוזרת לכהנים של אותו משמר שהיובל פוגע בו ומתחלקת ביניהם, זהו המשפט האמור במקדיש שדה. ועכשיו אפרשנו על סדר המקראות:
יזאִם־מִשְּׁנַ֥ת הַיֹּבֵ֖ל יַקְדִּ֣ישׁ שָׂדֵ֑הוּ כְּעֶרְכְּךָ֖ יָקֽוּם:
אם משנת היבל יקדיש וגו': אם משעברה שנת היובל מיד הקדישה ובא לגאלה מיד:
כערכך יקום: כערך הזה האמור יהיה, חמשים כסף יתן:
יחוְאִם־אַחַ֣ר הַיֹּבֵל֘ יַקְדִּ֣ישׁ שָׂדֵ֒הוּ֒ וְחִשַּׁב־ל֨וֹ הַכֹּהֵ֜ן אֶת־הַכֶּ֗סֶף עַל־פִּ֤י הַשָּׁנִים֙ הַנּ֣וֹתָרֹ֔ת עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֑ל וְנִגְרַ֖ע מֵֽעֶרְכֶּֽךָ:
ואם אחר היבל יקדיש: וכן אם הקדישה משנת היובל ונשתהה ביד גזבר ובא זה לגאלה אחר היובל:
וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרת: כפי חשבון. כיצד, הרי קצב דמיה של ארבעים ותשע שנים חמשים שקל, הרי שקל לכל שנה, ושקל יתר בין כולן, והשקל ארבעים ושמנה פודיונין, הרי סלע ופונדיון לשנה אלא שחסר פונדיון אחד לכולן, ואמרו רבותינו שאותו פונדיון קלבון לפרוטרוט, והבא לגאול יתן סלע ופונדיון לכל שנה לשנים הנותרות עד שנת היובל:
ונגרע מערכך: מנין השנים שמשנת היובל עד שנת הפדיון:
יטוְאִם־גָּאֹ֤ל יִגְאַל֙ אֶת־הַשָּׂדֶ֔ה הַמַּקְדִּ֖ישׁ אֹת֑וֹ וְ֠יָסַ֠ף חֲמִשִׁ֧ית כֶּֽסֶף־עֶרְכְּךָ֛ עָלָ֖יו וְקָ֥ם לֽוֹ:
ואם גאל יגאל: המקדיש אותו, יוסיף חומש על הקצבה הזאת:
כוְאִם־לֹ֤א יִגְאַל֙ אֶת־הַשָּׂדֶ֔ה וְאִם־מָכַ֥ר אֶת־הַשָּׂדֶ֖ה לְאִ֣ישׁ אַחֵ֑ר לֹֽא־יִגָּאֵ֖ל עֽוֹד:
ואם לא יגאל את השדה: המקדיש:
ואם מכר: הגזבר:
את השדה לאיש אחר לא יגאל עוד: לשוב ליד המקדיש:
כאוְהָיָ֨ה הַשָּׂדֶ֜ה בְּצֵאת֣וֹ בַיֹּבֵ֗ל קֹ֛דֶשׁ לַֽיהֹוָ֖ה כִּשְׂדֵ֣ה הַחֵ֑רֶם לַכֹּהֵ֖ן תִּֽהְיֶ֥ה אֲחֻזָּתֽוֹ:
והיה השדה בצאתו ביבל: מיד הלוקחו מן הגזבר, כדרך שאר שדות היוצאות מיד לוקחיהם ביובל:
קדש לה': לא שישוב להקדש בדק הבית ליד הגזבר אלא כשדה החרם הנתון לכהנים, שנאמר (במדבר יח יד) כל חרם בישראל לך יהיה, אף זו תתחלק ביובל לכהנים של אותו משמר, שיום הכפורים של יובל פוגע בו:
כבוְאִם֙ אֶת־שְׂדֵ֣ה מִקְנָת֔וֹ אֲשֶׁ֕ר לֹ֖א מִשְּׂדֵ֣ה אֲחֻזָּת֑וֹ יַקְדִּ֖ישׁ לַֽיהֹוָֽה:
ואם את שדה מקנתו וגו': חלוק יש בין שדה מקנה לשדה אחוזה, ששדה מקנה לא תתחלק לכהנים ביובל, לפי שאינו יכול להקדישה אלא עד היובל, שהרי ביובל היתה עתידה לצאת מידו ולשוב לבעלים, לפיכך אם בא לגאלה, יגאל בדמים הללו הקצובים לשדה אחוזה. ואם לא יגאל וימכרנה גזבר לאחר, או אם לא יגאל הוא, בשנת היובל ישוב השדה לאשר קנהו מאתו, אותו שהקדישה. ופן תאמר לאשר קנהו הלוקח הזה האחרון מאתו, וזהו הגזבר, לכך הוצרך לומר לאשר לו אחוזת הארץ (פסוק כד), מירושת אבות, וזהו בעלים הראשונים שמכרוה למקדיש:
כגוְחִשַּׁב־ל֣וֹ הַכֹּהֵ֗ן אֵ֚ת מִכְסַ֣ת הָֽעֶרְכְּךָ֔ עַ֖ד שְׁנַ֣ת הַיֹּבֵ֑ל וְנָתַ֤ן אֶת־הָֽעֶרְכְּךָ֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא קֹ֖דֶשׁ לַֽיהֹוָֽה:
כדבִּשְׁנַ֤ת הַיּוֹבֵל֙ יָשׁ֣וּב הַשָּׂדֶ֔ה לַֽאֲשֶׁ֥ר קָנָ֖הוּ מֵֽאִתּ֑וֹ לַֽאֲשֶׁר־ל֖וֹ אֲחֻזַּ֥ת הָאָֽרֶץ:
כהוְכָ֨ל־עֶרְכְּךָ֔ יִֽהְיֶ֖ה בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה יִֽהְיֶ֥ה הַשָּֽׁקֶל:
וכל ערכך יהיה בשקל הקדש: כל ערכך שכתוב בו שקלים יהיה בשקל הקדש:
עשרים גרה: עשרים מעות כך היו מתחילה ולאחר מכאן הוסיפו שתות. ואמרו רבותינו שש מעה כסף דינר, עשרים וארבע מעות לסלע:
כואַךְ־בְּכ֞וֹר אֲשֶׁ֨ר יְבֻכַּ֤ר לַֽיהֹוָה֙ בִּבְהֵמָ֔ה לֹֽא־יַקְדִּ֥ישׁ אִ֖ישׁ אֹת֑וֹ אִם־שׁ֣וֹר אִם־שֶׂ֔ה לַֽיהֹוָ֖ה הֽוּא:
לא יקדיש איש אתו: לשם קרבן אחר, לפי שאינו שלו:
כזוְאִ֨ם בַּבְּהֵמָ֤ה הַטְּמֵאָה֙ וּפָדָ֣ה בְעֶרְכֶּ֔ךָ וְיָסַ֥ף חֲמִֽשִׁת֖וֹ עָלָ֑יו וְאִם־לֹ֥א יִגָּאֵ֖ל וְנִמְכַּ֥ר בְּעֶרְכֶּֽךָ:
ואם בבהמה הטמאה וגו': אין המקרא הזה מוסב על הבכור, שאין לומר בבכור בהמה טמאה ופדה בערכך. וחמור אין זה, שהרי אין פדיון פטר חמור אלא טלה, והוא מתנה לכהן ואינו להקדש, אלא הכתוב מוסב על ההקדש. שהכתוב שלמעלה (פסוק יא) דבר בפדיון בהמה טהורה שהוממה, וכאן דבר במקדיש בהמה טמאה לבדק הבית:
ופדה בערכך: כפי מה שיעריכנה הכהן:
ואם לא יגאל: ע"י בעלים:
ונמכר בערכך: לאחרים:
כחאַ֣ךְ כָּל־חֵ֡רֶם אֲשֶׁ֣ר יַֽחֲרִם֩ אִ֨ישׁ לַֽיהֹוָ֜ה מִכָּל־אֲשֶׁר־ל֗וֹ מֵֽאָדָ֤ם וּבְהֵמָה֙ וּמִשְּׂדֵ֣ה אֲחֻזָּת֔וֹ לֹ֥א יִמָּכֵ֖ר וְלֹ֣א יִגָּאֵ֑ל כָּל־חֵ֕רֶם קֹֽדֶשׁ־קָֽדָשִׁ֥ים ה֖וּא לַֽיהֹוָֽה:
אך כל חרם וגו': נחלקו רבותינו בדבר יש אומרים סתם חרמים להקדש, ומה אני מקיים (במדבר יח יד) כל חרם בישראל לך יהיה, בחרמי כהנים שפירש ואמר הרי זה חרם לכהן, ויש שאמרו סתם חרמים לכהנים:
לא ימכר ולא יגאל: אלא ינתן לכהן. לדברי האומר סתם חרמים לכהנים, מפרש מקרא זה בסתם חרמים. והאומר סתם חרמים לבדק הבית, מפרש מקרא זה בחרמי כהנים, שהכל מודים שחרמי כהנים אין להם פדיון עד שיבואו ליד כהן, וחרמי גבוה נפדים:
כל חרם קדש קדשים הוא: האומר סתם חרמים לבדק הבית מביא ראיה מכאן, והאומר סתם חרמים לכהנים מפרש כל חרם קדש קדשים הוא לה', ללמד שחרמי כהנים חלים על קדשי קדשים ועל קדשים קלים, ונותן לכהן, כמו ששנינו במסכת ערכין (כח ב) אם נדר נותן דמיהם, ואם נדבה נותן את טובתה:
מאדם: כגון שהחרים עבדיו ושפחותיו הכנענים:
כטכָּל־חֵ֗רֶם אֲשֶׁ֧ר יָֽחֳרַ֛ם מִן־הָֽאָדָ֖ם לֹ֣א יִפָּדֶ֑ה מ֖וֹת יוּמָֽת:
כל חרם אשר יחרם וגו': היוצא ליהרג ואמר אחד ערכו עלי, לא אמר כלום:
מות יומת: הרי הולך למות, לפיכך לא יפדה אין לו לא דמים ולא ערך:
לוְכָל־מַעְשַׂ֨ר הָאָ֜רֶץ מִזֶּ֤רַע הָאָ֨רֶץ֙ מִפְּרִ֣י הָעֵ֔ץ לַֽיהֹוָ֖ה ה֑וּא קֹ֖דֶשׁ לַֽיהֹוָֽה:
וכל מעשר הארץ: במעשר שני הכתוב מדבר:
מזרע הארץ: דגן:
מפרי העץ: תירוש ויצהר:
לה' הוא: קנאו השם ומשולחנו צוה לך לעלות ולאכלו בירושלים, כמו שנאמר (דברים יד כג) ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך וגו':
לאוְאִם־גָּאֹ֥ל יִגְאַ֛ל אִ֖ישׁ מִמַּֽעַשְׂר֑וֹ חֲמִֽשִׁית֖וֹ יֹסֵ֥ף עָלָֽיו:
ממעשרו: ולא ממעשר חברו, הפודה מעשר של חברו אין מוסיף חומש. ומה היא גאולתו, כדי להתירו באכילה בכל מקום. והמעות יעלה ויאכל בירושלים, כמו שנאמר (דברים יד כד) ונתת בכסף וגו':
לבוְכָל־מַעְשַׂ֤ר בָּקָר֙ וָצֹ֔אן כֹּ֥ל אֲשֶׁר־יַֽעֲבֹ֖ר תַּ֣חַת הַשָּׁ֑בֶט הָֽעֲשִׂירִ֕י יִֽהְיֶה־קֹּ֖דֶשׁ לַֽיהֹוָֽה:
תחת השבט: כשבא לעשרן מוציאן בפתח זה אחר זה, והעשירי מכה בשבט צבוע בסיקרא להיות ניכר שהוא מעשר, כן עושה [לגדיים] לטלאים ולעגלים של כל שנה ושנה:
יהיה קדש: ליקרב למזבח דמו ואמוריו, והבשר נאכל לבעלים, שהרי לא נמנה עם שאר מתנות כהונה, ולא מצינו שיהא ניתן לכהנים:
לגלֹ֧א יְבַקֵּ֛ר בֵּֽין־ט֥וֹב לָרַ֖ע וְלֹ֣א יְמִירֶ֑נּוּ וְאִם־הָמֵ֣ר יְמִירֶ֔נּוּ וְהָֽיָה־ה֧וּא וּתְמֽוּרָת֛וֹ יִֽהְיֶה־קֹּ֖דֶשׁ לֹ֥א יִגָּאֵֽל:
לא יבקר וגו': לפי שנאמר (שם יב יא) וכל מבחר נדריכם, יכול יהא בורר ומוציא את היפה, תלמוד לומר לא יבקר בין טוב לרע, בין תם בין בעל מום חלה עליו קדושה, ולא שיקרב בעל מום, אלא יאכל בתורת מעשר ואסור ליגזז וליעבד:
לדאֵ֣לֶּה הַמִּצְו‍ֹ֗ת אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְהֹוָ֛ה אֶת־משֶׁ֖ה אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל בְּהַ֖ר סִינָֽי: