Deuteronomy פרק כ"ט

טוכִּֽי־אַתֶּ֣ם יְדַעְתֶּ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־יָשַׁ֖בְנוּ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וְאֵ֧ת אֲשֶׁר־עָבַ֛רְנוּ בְּקֶ֥רֶב הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁ֥ר עֲבַרְתֶּֽם:
כי אתם ידעתם וגו' ותראו את שקוציהם: לפי שראיתם האומות עובדי עבודה זרה ושמא השיא לב אחד מכם אותו ללכת אחריהם פן יש בכם וגו' (פסוק יז) לפיכך אני צריך להשביעכם:
טזוַתִּרְאוּ֙ אֶת־שִׁקּ֣וּצֵיהֶ֔ם וְאֵ֖ת גִּלֻּֽלֵיהֶ֑ם עֵ֣ץ וָאֶ֔בֶן כֶּ֥סֶף וְזָהָ֖ב אֲשֶׁ֥ר עִמָּהֶֽם:
ותראו את שקוציהם: על שם שהם מאוסים כשקצים:
גלליהם: שמוסרחים ומאוסין כגלל:
עץ ואבן: אותן של עצים ושל אבנים ראיתם בגלוי, לפי שאין הגוים יראים שמא יגנבו, אבל של כסף וזהב עמהם בחדרי משכיתם הם, לפי שהם יראים שמא יגנבו:
יזפֶּן־יֵ֣שׁ בָּ֠כֶ֠ם אִ֣ישׁ אֽוֹ־אִשָּׁ֞ה א֧וֹ מִשְׁפָּחָ֣ה אוֹ־שֵׁ֗בֶט אֲשֶׁר֩ לְבָב֨וֹ פֹנֶ֤ה הַיּוֹם֙ מֵעִם֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ לָלֶ֣כֶת לַֽעֲבֹ֔ד אֶת־אֱלֹהֵ֖י הַגּוֹיִ֣ם הָהֵ֑ם פֶּן־יֵ֣שׁ בָּכֶ֗ם שֹׁ֛רֶשׁ פֹּרֶ֥ה רֹ֖אשׁ וְלַֽעֲנָֽה:
פן יש בכם: שמא יש בכם:
אשר לבבו פנה היום: מלקבל עליו הברית:
שרש פרה ראש ולענה: שרש מגדל עשב מר כגידין, שהם מרים, כלומר מפרה ומרבה רשע בקרבכם:
יחוְהָיָ֡ה בְּשָׁמְעוֹ֩ אֶת־דִּבְרֵ֨י הָֽאָלָ֜ה הַזֹּ֗את וְהִתְבָּרֵ֨ךְ בִּלְבָב֤וֹ לֵאמֹר֙ שָׁל֣וֹם יִֽהְיֶה־לִּ֔י כִּ֛י בִּשְׁרִר֥וּת לִבִּ֖י אֵלֵ֑ךְ לְמַ֛עַן סְפ֥וֹת הָֽרָוָ֖ה אֶת־הַצְּמֵאָֽה:
והתברך בלבבו: לשון ברכה, יחשוב בלבו ברכת שלום לעצמו לאמר, לא יבואוני קללות הללו, אך שלום יהיה לי:
והתברך: בינדיר"א שי"י בלע"ז [יברך את עצמו], כמו והתגלח והתפלל:
בשררות לבי אלך: במראית לבי, כמו (במדבר כד, יז) אשורנו ולא קרוב, כלומר מה שלבי רואה לעשות:
למען ספות הרוה: לפי שאוסיף לו פורענות על מה שעשה עד הנה בשוגג והייתי מעביר עליהם, וגורם עתה שאצרפם עם המזיד ואפרע ממנו הכל. וכן תרגם אונקלוס בדיל לאוספא ליה חטאי שלותא על זדנותא, שאוסיף לו אני השגגות על הזדונות:
הרוה: שוגג שהוא עושה כאדם שכור שלא מדעת:
הצמאה: שהוא עושה מדעת ובתאוה:
יטלֹֽא־יֹאבֶ֣ה יְהֹוָה֘ סְלֹ֣חַ לוֹ֒ כִּ֣י אָ֠ז יֶעְשַׁ֨ן אַף־יְהֹוָ֤ה וְקִנְאָתוֹ֙ בָּאִ֣ישׁ הַה֔וּא וְרָ֤בְצָה בּוֹ֙ כָּל־הָ֣אָלָ֔ה הַכְּתוּבָ֖ה בַּסֵּ֣פֶר הַזֶּ֑ה וּמָחָ֤ה יְהֹוָה֙ אֶת־שְׁמ֔וֹ מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָֽיִם:
יעשן אף ה': על ידי כעס הגוף מתחמם והעשן יוצא מן האף, וכן (ש"ב כב, ט) עלה עשן באפו ואף על פי שאין זו לפני המקום, הכתוב משמיע את האוזן כדרך שהיא רגילה ויכולה לשמוע, כפי דרך הארץ:
וקנאתו: לשון חמה אנפרטמינ"ט [חמה] אחיזת לבישת נקמה, ואינו מעביר על המדה:
כוְהִבְדִּיל֤וֹ יְהֹוָה֙ לְרָעָ֔ה מִכֹּ֖ל שִׁבְטֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כְּכֹל֙ אָל֣וֹת הַבְּרִ֔ית הַכְּתוּבָ֕ה בְּסֵ֥פֶר הַתּוֹרָ֖ה הַזֶּֽה:
הכתובה בספר התורה הזה: ולמעלה הוא אומר (לעיל כח, סא) בספר התורה הזאת גם כל חלי וכל מכה וגו', הזאת לשון נקבה מוסב על התורה. הזה לשון זכר מוסב על הספר, ועל ידי פסוק הטעמים הן נחלקין לשתי לשונות, בפרשת הקללות הטפחא נתונה תחת בספר, והתורה הזאת דבוקים זה לזה, לכך אמר הזאת וכאן הטפחה נתונה תחת התורה, נמצא ספר התורה דבוקים זה לזה לפיכך לשון זכר נופל אחריו, שהלשון נופל על הספר:
כאוְאָמַ֞ר הַדּ֣וֹר הָאַֽחֲר֗וֹן בְּנֵיכֶם֙ אֲשֶׁ֤ר יָק֨וּמוּ֙ מֵאַ֣חֲרֵיכֶ֔ם וְהַ֨נָּכְרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יָבֹ֖א מֵאֶ֣רֶץ רְחוֹקָ֑ה וְ֠רָא֠וּ אֶת־מַכּ֞וֹת הָאָ֤רֶץ הַהִוא֙ וְאֶת־תַּ֣חֲלֻאֶ֔יהָ אֲשֶׁר־חִלָּ֥ה יְהֹוָ֖ה בָּֽהּ:
כבגָּפְרִ֣ית וָמֶ֘לַח֘ שְׂרֵפָ֣ה כָל־אַרְצָהּ֒ לֹ֤א תִזָּרַע֙ וְלֹ֣א תַצְמִ֔חַ וְלֹא־יַֽעֲלֶ֥ה בָ֖הּ כָּל־עֵ֑שֶׂב כְּמַהְפֵּכַ֞ת סְדֹ֤ם וַֽעֲמֹרָה֙ אַדְמָ֣ה וּצְבוֹיִ֔ם (כתיב וצביים) אֲשֶׁר֙ הָפַ֣ךְ יְהֹוָ֔ה בְּאַפּ֖וֹ וּבַֽחֲמָתֽוֹ:
כגוְאָֽמְרוּ֙ כָּל־הַגּוֹיִ֔ם עַל־מֶ֨ה עָשָׂ֧ה יְהֹוָ֛ה כָּ֖כָה לָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את מֶ֥ה חֳרִ֛י הָאַ֥ף הַגָּד֖וֹל הַזֶּֽה:
כדוְאָ֣מְר֔וּ עַ֚ל אֲשֶׁ֣ר עָֽזְב֔וּ אֶת־בְּרִ֥ית יְהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתָ֑ם אֲשֶׁר֙ כָּרַ֣ת עִמָּ֔ם בְּהֽוֹצִיא֥וֹ אֹתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:
כהוַיֵּֽלְכ֗וּ וַיַּֽעַבְדוּ֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַיִּשְׁתַּֽחֲו֖וּ לָהֶ֑ם אֱלֹהִים֙ אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יְדָע֔וּם וְלֹ֥א חָלַ֖ק לָהֶֽם:
לא ידעום: לא ידעו בהם גבורת אלהות:
ולא חלק להם: לא נתנם לחלקם. ואונקלוס תרגם ולא אוטיבא להון, לא הטיבו להם שום טובה, ולשון לא חלק אותו אלוה שבחרו להם לא חלק להם שום נחלה ושום חלק:
כווַיִּֽחַר־אַ֥ף יְהֹוָ֖ה בָּאָ֣רֶץ הַהִ֑וא לְהָבִ֤יא עָלֶ֨יהָ֙ אֶת־כָּל־הַקְּלָלָ֔ה הַכְּתוּבָ֖ה בַּסֵּ֥פֶר הַזֶּֽה:
כזוַיִּתְּשֵׁ֤ם יְהֹוָה֙ מֵעַ֣ל אַדְמָתָ֔ם בְּאַ֥ף וּבְחֵמָ֖ה וּבְקֶ֣צֶף גָּד֑וֹל וַיַּשְׁלִכֵ֛ם אֶל־אֶ֥רֶץ אֲחֶ֖רֶת כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה:
ויתשם ה': כתרגומו וטלטלינון, וכן (ירמיה יב יד) הנני נותשם מעל אדמתם:
כחהַנִּ֨סְתָּרֹ֔ת לַֽיהֹוָ֖ה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְהַנִּגְלֹ֞ת ֹלָֹ֤נוֹּ ֹוֹּלְֹבָֹנֵֹ֨יֹנֹוּ֨ עַד־עוֹלָ֔ם לַֽעֲשׂ֕וֹת אֶת־כָּל־דִּבְרֵ֖י הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּֽאת:
הנסתרת לה' אלהינו: ואם תאמרו מה בידינו לעשות, אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד, שנאמר (פסוק יז) פן יש בכם איש וגו', ואחר כך (פסוק כא) וראו את מכות הארץ ההיא, והלא אין אדם יודע טמונותיו של חבירו, אין אני מעניש אתכם על הנסתרות, שהן לה' אלהינו והוא יפרע מאותו יחיד, אבל הנגלות, לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם יענשו את הרבים. נקוד על לנו ולבנינו, לדרוש, שאף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן משקבלו עליהם את השבועה בהר גרזים ובהר עיבל ונעשו ערבים זה לזה: