Enter your email address to get our weekly email with fresh, exciting and thoughtful content that will enrich your inbox and your life.

Rambam - 3 Kapitel

גזילה ואבידה - פרק טז, גזילה ואבידה - פרק יז, גזילה ואבידה - פרק יח

Inhalt anzeigen in :

גזילה ואבידה - פרק טז

א

המוצא מחטים וצנורות ומסמרים וכיוצא בהן אם מצאם אחד אחד הרי אלו שלו שנים שנים או יתר חייב להכריז שמנין סימן:

ב

וכן המוצא מעות מפוזרים הרי אלו שלו. אפילו היו מקצת מטבעות זה על גבי זה הרי הן כמפוזרין. אבל אם מצא צבור מעות חייב להכריז. מצא שלשה מטבעות זה על גב זה והן עשויין כמגדל. או שהיו אחד מיכן ואחד מיכן ואחד על גביהן. או שהיו מקצת זה על מקצת זה כדי שאם יכניס קיסם ביניהן ינטלו בבת אחת חייב להכריז. היו עשויים כשיר או כשורה או כחצובה או כסולם הרי זה ספק ולא יטול:

ג

המוצא מעות בכיס או כיס כמות שהוא חייב להכריז. מצא כיס ולפניו מעות מפוזרים הרי אלו שלו. ואם מראין הדברים שהכיס והמעות של אדם אחד ומן הכיס נפלו חייב להכריז:

ד

המוצא מעות בחנות אם היו בין תיבה לחנוני הרי הן של בעל החנות. ואם מצאן על התיבה ואין צריך לומר מתיבה ולחוץ הרי הן של מוצאן. ולמה לא תקנה החנות לבעליה לפי שאינה חצר המשתמרת ואע"פ שבעליה בתוכה צריך לומר תקנה לי חנותי כמו שיתבאר:

ה

מצא מעות בחנות השולחני בין כסא לשולחני הרי אלו של שולחני. מצאן על הכסא לפני השולחני אפילו היו צרורין ומונחין על השולחן הרי אלו של מוצאן. והוא שיהיו רוב עכו"ם כמו שביארנו. אבל אם היו רוב ישראל חייב להכריז מפני שהן צרורים יש להם סימן:

ו

הלוקח פירות מחבירו או ששלח לו חבירו פירות ומצא בתוכן מעות צרורות נוטל ומכריז. מצאן מפוזרות הרי אלו שלו. במה דברים אמורים כשהיו הפירות מן התגר או מבעל הבית שלקחן מן התגר. אבל אם בעל הבית דש הפירות לעצמו או על ידי עבדיו ושפחותיו הכנענים הרי זה חייב להחזיר:

ז

המוצא מטמון בגל או בכותל ישן הרי אלו שלו שאני אומר של אמוריים הקדמונים הן. והוא שימצאם מטה מטה כדרך כל המטמונות הישנות. אבל אם מראין הדברים שהן מטמון חדש אפילו נסתפק לו הדבר הרי זה לא יגע בהן שמא מונחים הם שם:

ח

והואיל וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו כמו שיתבאר למה לא יקנה בעל החצר זה המטמון שבתוך הכותל הישן אע"פ שהוא של אמוריים ותהיה מציאה זו לבעל החצר. מפני שאינו ידוע [א] לו ולא לאחרים והרי זה המטמון אבוד ממנו ומכל אדם ולפיכך הוא של מוצאו. ומה אבידה של אדם אמרה תורה אשר תאבד ממנו ומצאתה מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם יצאת זו שנפלה לים שאבודה ממנו ומכל אדם קל וחומר למטמון קדמוני שלא היה שלו מעולם והוא אבוד ממנו ומכל אדם לפיכך הוא של מוצאו:

ט

מצא מטמון בכותל חדש ד אם המטמון מוכיח שהוא לבעל הבית הרי הוא שלו ואם מוכיח שהוא של אחר מן השוק הרי הוא של מוצאו. כיצד הסכין הרי הנצב שלו מוכיח. והכיס פיו מוכיח. ואם נמצא תוך הכותל מלא מהן חולקין:

י

היו בתוך הכותל מעות או לשונות של זהב שאין שם מוכיח. מחציו ולחוץ של מוצא. מחציו ולפנים של בעל הבית:

יא

ויראה לי שאין הדברים אמורים ג אלא כשטען בעל הבית שהמטמון שלו. או שהיה יורש שאנו טוענין לו שמא של אביו הן. אבל אם הודה שהן מציאה הרי הן של מוצא. לפיכך אם היה משכיר ביתו לאחרים הרי הן של שוכר אחרון. ואם השכירו לשלשה עכו"ם כאחד הרי עשאהו פונדק וכל הנמצא בו אפילו בתוך הבית הרי הוא של מוצאן מפני שאין אחד יכול לטעון שהן שלו או שהוא טמן שהרי עשאהו פונדק:

גזילה ואבידה - פרק יז

א

כל מציאה שאמרנו בה שהיא של מוצאה אינו זוכה בה עד שתגיע לידו או לרשותו. אבל אם ראה את המציאה אפילו נפל עליה ובא אחר והחזיק בה הרי זה [א] שהחזיק בה זכה בה:

ב

היה רוכב על גבי בהמה וראה את המציאה ואמר לחבירו זכה לי בה כיון שהגביהה לו ב קנה הרוכב ואע"פ שלא הגיע לידו. ואם אמר לו תנה לי ונטלה ואמר אני זכיתי בה [ב] זכה בה הנוטל. ואם משנתנה לרוכב אמר אני זכיתי בה תחילה לא אמר כלום:

ג

המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו ואע"פ שלא אמר לו כלום [זכה [ג] בה]. הגביהו המציאה שנים קנאוה [ד] שניהם:

ד

הגביהה לו חרש או שוטה או קטן לא קנה הפקח לפי שאין להן דעת. הגביהה חרש ופקח כאחד מתוך שלא קנה פקח לא קנה חרש. היו שניהם חרשים תקנו חכמים שיקנו כדי שלא יבאו להנצות:

ה

שנים שראו גמל או חמור של מציאה וקדמו שניהם והנהיגוהו או משכוהו. או שהיה אחד מנהיג ואחד מושך. קנו שניהם. במה דברים אמורים בחמור אבל בגמל אם היה אחד מנהיג ואחד מושך המושך קנה אבל לא המנהיג:

ו

בהמת מציאה שקדם אחד ואחז במוסרה לא קנה עד שימשוך או ינהיג. וכן בנכסי הגר אבל קנה [ה] המוסרה לבדה:

ז

היה אחד רוכב ואחד אוחז במוסרה הרוכב קנה הבהמה והמוסרה שעל לחיי הבהמה בלבד. וזה שאחז המוסרה קנה ממנה מה שאחז בידו ושאר המוסרה לא קנהו אחד מהן:

ח

חצירו של אדם קונה לו [ו] שלא מדעתו. ואם נפלה בה מציאה הרי היא של בעל החצר. במה דברים אמורים [ז] בחצר המשתמרת אבל בשדה וגינה וכיוצא בהן אם היה עומד בצד שדהו [ח] ואמר זכתה לי שדי זכה בה. ואם אינו עומד שם או שהיה עומד ולא אמר זכתה לי שדי כל הקודם זכה. וכן ארבע אמות של אדם שהוא עומד בצדו הרי אלו קונים לו. ואם הגיע המציאה לתוך ארבע אמות שלו זכה בה:

ט

חכמים תקנו דבר זה כדי שלא יריבו המוצאין זה עם זה. במה דברים אמורים בסימטא או בצידי רשות הרבים שאין הרבים דוחקין בהן או בשדה שאין לו בעלים. אבל העומד [ט] ברשות הרבים או בתוך שדה חבירו אין ארבע אמות קונות לו ואינו קונה שם עד שתגיע מציאה לידו:

י

קטנה יש לה חצר ויש לה ארבע אמות. וקטן אין לו חצר ואין לו ארבע אמות. מפני שחצר של קטנה מידה למדנוה. שכשם שהיא מתגרשת בגט המגיע לידה כך מתגרשת בגט המגיע לחצרה. וכשם שיש לה חצר [י] לענין הגט כך יש לה לענין מציאה. וארבע אמות של אדם כחצירו לענין מציאה. אבל האיש למדנו שחצירו קונה לו משלוחו. כדרך שקונה לו שלוחו כך תקנה לו חצירו. והקטן הואיל ואינו עושה [כ] שליח כך אין חצירו ולא ארבע אמות שלו קונין לו עד שתגיע מציאה לידו:

יא

מי שראה אחרים רצים אחר המציאה והרי א היא [ל] צבי שבור או גוזלות שלא פרחו. אם היה עומד בצד שדהו שהן [מ] בתוכה ואילו היה רץ היה מגיען [נ] ואמר זכתה לי שדי זכתה לו שדהו. ואם אינו יכול להגיען הרי אלו כצבי שהוא רץ כדרכו וכגוזלות המפריחים ולא אמר כלום אלא כל הקודם בהן זכה. ואם נתנו לו במתנה הואיל ואחר הקנם לו והרי הן מתגלגלין בתוך שדהו קנתה שדהו. ואם היה צבי רץ כדרכו וגוזלות מפריחין לא קנתה לו שדהו:

יב

מציאת חרש שוטה וקטן יש בה גזל מפני דרכי שלום. לפיכך אם עבר אחר וגזלה [ס] מידן אינה יוצאה בדיינים ואם כפר בה ונשבע אינו חייב בחומש:

יג

מציאת בנו ובתו הסמוכים על שלחנו אע"פ שהן גדולים. ומציאת בתו הנערה אע"פ שאינה סומכת על שלחנו ואפילו היתה מכורה אמה ומציאת עבדו ושפחתו הכנענים ומציאת [ע] אשתו הרי אלו שלו. אבל מציאת בנו שאינו סומך על שולחנו אע"פ שהוא קטן ומציאת עבדו ושפחתו [פ] העברים ומציאת אשתו שהיא מגורשת ואינה מגורשת כל אלו המציאות אינן שלו:

גזילה ואבידה - פרק יח

א

המוצא שטר חוב אע"פ שלא פירש בו אחריות נכסים ואע"פ שהחייב מודה ואף על פי שהוא מקויים הרי זה [א] לא יחזיר. שמא פרעו וקנוניא הם עושים כדי לטרוף לקוחות שלא כדין ולפיכך הודה לו שהרי יש לו לטרוף בשטר שלא פירש בו אחריות. שהאחריות שלא נתפרשה בשטר טעות סופר הוא בין בשטרי הלואה בין בשטרי מקח וממכר. לפיכך אם פירש בשטר זה שהוא שלא באחריות אם היה החייב מודה יחזיר ואם לאו לא יחזיר שמא פרעו:

ב

וכן אם מצא שטר שזמנו בו ביום והיה מקויים והחייב מודה יחזיר. ואם אינו מקויים לא יחזיר שמא כתב ללוות ועדיין לא לוה:

ג

מצא שטר בחמת או בכלי עץ וכיוצא בהן הרי זה יחזיר למי שנתן סימן. מצא שלשה שטרות א כרוכין בכרך אחד או מונחין זה על זה ואגודים אגד אחד יחזיר למי שנתן סימן:

ד

היה הלוה אחד והמלוים שלשה אם מקויימים הם יחזיר ללוה. ואם לאו יחזיר למי שנתן סימן שמא המלוים נתנו שטרותיהן לסופר לקיימן ונפלו מיד *הדיין. היה המלוה אחד והלוים שלשה יחזיר למלוה. ואם היו שלשתן בכתב ידי סופר אחד יחזיר למי שנתן סימן. שמא שלשתן הוליכו שטריהן לסופר לכתוב ונפלו מיד הסופר:

ה

מצא שטרות קרועין ושטר חוב ביניהן לא יחזיר. ואם יש עמהן שובר אפילו בלא עדים יתן שטר החוב ללוה. שאילו לא היה פרוע לא השליכו בין שטרות קרועים והרי יש עמו כתב שהוא פרוע:

ו

מצא ב גיטי נשים בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה. אין הבעל מודה אם נתנה האשה סימן מובהק ינתן לה ואם לאו לא יחזיר לא לזה ולא לזה. אמר הבעל מידי נפל ונתן סימניו והאשה אומרת מידי נפל ונתנה סימניו ינתן לה. והוא שתתן סימן מובהק כגון שאמרה נקב יש בצד אות פלונית. שאילו לא הגיע לידה לא היתה יודעת:

ז

הוא אומר סימני החוט שקשר בו הגט והיא אומרת סימני החוט ינתן לה. והוא שתאמר סימן מובהק. כגון אורך מדת החוט. אבל אם אמרה אדום או שחור הוא אין זה סימן מובהק. הוא אומר בחמת היה מונח והיא אומרת בחמת היה מונח ינתן לו שאין זה סימן מובהק:

ח

מצא גט שחרור ג בזמן שהרב מודה יחזיר לעבד. אין הרב מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה:

ט

מצא שטר מתנה אם מתנת בריא היא ואע"פ ששניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה. שמא כתב ליתן ולא נתן ואחר שכתב שטר זה מכר שדה זו או נתנה לאחר במתנה וחזר בו. וזה שמודה לזה כדי לעשות קנוניא על האחרון שנתן לו או שמכר לו. ואם מתנת שכיב מרע היא אם הודה ד יתן ואם לאו לא יתן. ששכיב מרע שנתן לשנים זה אחר זה האחרון קנה כמו שיתבאר:

י

מת שכיב מרע שנתנה במתנה אע"פ שהיורש מודה שמורישו נתנה הרי זה לא יחזיר לא לזה ולא לזה. שמא כתב ליתן ולא נתן ומכרה היורש או נתנה וחזר בו והרי הוא רוצה לעשות קנוניא עם זה כדי להפקיע נכסי זה האחרון:

יא

מצא [ב] שובר בזמן שבעל השטר מודה שנשבר שטרו ופרעו או מחלו יתן לבעל השובר. אין שניהם מודים לא יחזיר לא לזה ולא לזה:

יב

[ג] מצא כתובה אע"פ ששניהם מודים לא יחזיר לאשה שמא נפרעה כתובה זו או נמחלה ואחר כך מכר הבעל נכסיו והרי הוא רוצה לעשות קנוניא על הלקוחות:

יג

מצא אגרות שום ואגרות מזון שטרי חליצה ומיאונין ושטרי טענות שכותבין הדיינין של בעל דין זה ושל חבירו. או שמצא שטרי בירורים והם השטרות שביררו להן בעלי דינין את הדיינין שדנין להם וקיבלו עליהם שידונו להם פלוני ופלוני. או שמצא כל מעשה בית דין הרי זה יחזיר. כללו של דבר כל שטר שחוששין בו לפרעון לא יחזיר שמא נפרע החוב. ואם היה החייב מודה ואפשר שהודה כדי לעשות קנוניא עד שיפסיד את הלוקח או מקבל מתנה שלקחו אחר זמן השטר כדי שיפרעו מידם שלא כדין הרי זה לא יחזיר אע"פ ששניהם מודים. וכל שטר שאין בו צד לחשש לא [ד] לפרעון ולא לקנוניא [ה] יחזיר לבעליו:

יד

כל השטרות הנמצאים שדינן שלא יחזיר אם החזיר הרי אלו כשרים וגובין בהן ואין מוציאין אותן מתחת יד בעליהן והרי הם בחזקתן ואין חוששין להם:

The text on this page contains sacred literature. Please do not deface or discard.
Diese Seite in anderen Sprachen